לא ככה רציתי לראות את ראובן עטר מסיים את הקריירה. כואב להסתכל על כדורגלן על שנאלץ לתלות את הנעליים רק בגלל סכין ניתוחים. אפילו שעבורי, רגע הפרישה האמיתי שלו היה ביוני 2002. עטר שלי הוא לא השחקן בן ה- 34 שכולם נתלים בו כעת כדי לתת דרור למילים מפוצצות. הרבה צביעות מסתתרת ביניהן. ככה זה כאשר עורכים "טקס" לא רשמי. עטר שלי הוא הילד שהגיע לפני 25 שנים לבית הספר לכדורגל. מבויש, נחבא אל הכלים, ממעט לדבר. יש האומרים שכאשר מזדקנים חוזרים להיות ילדים. עטר היום הוא אותו עטר שעדיין לא קרע זוג נעליים. עטר שלי הוא הילד שהפך לנער והתבגר בבת אחת. הידעתם שהוא אחד מנפילי הכדורגלנים בישראל שלא שיחק בנבחרת הנוער ? לא הפריע לו. מעולם לא נדחף למערכות העיתונים כדי לקדם את ענייניו. פשוט וצנוע. עטר שלי הוא שחקן הנוער שבזכותו הגיעו לכל משחק כאלף צופים כדי לחזות בפלא החדש. לרוע מזלם של הצעירים, אין להם את ההזדמנות הבלתי חוזרת לחזות בביצועיהם של אותם גאונים שהפכו את מכבי חיפה לאימפריה, הרבה לפני ששחקניה רצו עם דגל המדינה. 6 גאונים כאלה צמחו למכבי חיפה. לא במקרה יש לה את קהל האוהדים הגדול במדינה. לאף קבוצה אחרת לא היו כל כך הרבה וירטואוזים. והרבה במקרה הזה הם 6 שחקנים. התחלתי עם אברהם מנצ`ל, אשר עלמני, אהרן אמר, גיבורי שנות החמישים, המשכתי עם ברוך ממן וכנראה (נכון לרגע זה) הפינאלה היא עם אייל ברקוביץ וראובן עטר. גאונים במקרה של ששת המופלאים הם שחקנים שלוקחים כדור במרכז המגרש, עוקפים כל מה שבדרך וכובשים. גאונים הם אלה שמסוגלים להשכיב שלושה משחקני היריב על שטח של מטר מרובע, והכדור עדיין דבוק לרגליהם. גאונים הם אלה שלא מסתכלים כל הזמן לעבר השופט אלא מנסים לשנות גם בשניה האחרונה.
המכנה המשותף לכולם: הם חשבו רק חיובי. לרגע לא דבקה בהם תווית של לוזרים. אפילו שויתרו להם פה ושם על משחק הגנה. לא במקרה ויתרו. אברהם מנצ`ל, אחד מששת המוסקטרים הירוקים, אמר שנים אחרי פרישתו: " תמיד הציקו לי שאני עומד על קו האמצע עם ידיים על המותניים ואיש לא ידע מה שהמאמנים אמרו לי בארבע עיניים. אתה יכול לגמור משחק בפעולה חיובית אחת בזמן שאחרים ירוצו 90 דקות". היום, מאמנים לא יאהבו את ההתבטאות הזאת. אבל בזה ייחודם של שחקנים מסוגו של עטר. עטר שלי הוא אותו חייל שניצב אין אונים מול אנשים שניסו לכופף אותו בצלמם ולא הצליחו. הבחור הצעיר כבר עמד על סף טרגדיה ספורטיבית, אך בניגוד ל"כיתת היורים" שניצבה מולו, ניהל את ענייניו בקור רוח ראוי לשבח. את מכבי חיפה הוא הפך לבית ספר לחיים. ולא תמיד היה לו קל.
עולם קטן ואכזר. את הופעת הבכורה שלו ערך בנובמבר 1986 מול הפועל באר שבע, והנה דווקא במחזור בו מכבי חיפה שבה לראשות הטבלה על חשבון? באר שבע, קרה לו התקר הבלתי ניתן לתיקון. עטר שלי הוא אותו שחקן שידע לדלג, כמו במגרש, בערמומיות מאותם מכשולים אנושיים שניסו לבולמו באמצעים בלתי כשירים. לא תמיד הוא נהג בקור רוח, תמיד נהג בחוכמה. חלק מהטרמפיסטים שודאי "יספידו" אותו השבוע, ינסה להתעלם אבל עטר כבר לא ילד. הוא יודע לסנן את חבריו. גם את אלה שחפצו בנפילתו. ניתן לספור אותם על אצבעות יד אחת. אחרי 47 שנות ריצה בעקבות מכונית היוקרה הישראלית (פעם עגלה בנוסח מונטיפיורי), עוברים לי מול העיניים, כמו מחזה משובח, כל השערים שכבש במדי מכבי חיפה. אני מודה, ברגע שעבר לקבוצה אחרת, הוא נחשב עבורי כ"פנסיונר זמני". מעולם לא סגדתי לשחקנים שעזבו את המועדון. אפילו לא רצתי לשמוע מה עשו. אם במקרה נתקלתי בשמו, לא חגגתי בשמחתו במדי הקבוצה האחרת, וגם לא שמחתי לאידו. ולמרות הכל, עטר שלי הוא אותו שחקן מתולתל שכבש את השערים הכי משוגעים במכבי חיפה. לפעמים היה נדמה לי כי ברגע שיכבוש שער "סטנדרטי", אתם יודעים, כזה דרדל`ה, הוא ירוץ לשופט ויבקש לפסול אותו. לא חשוב באיזו טענה.
עטר שלי הוא שחקן שלעולם לא אסלח לו על העזיבה הראשונה. ולא בגלל המקום החדש שלו כמו בגלל שבזמנו, אמצע שנות התשעים, ברחו לנו שתי אליפויות בטוחות. עברו לתל אביב. לאוהד ותיק אין משמעות אם הקבוצה זוכה בשבע אליפויות או תשע. בשלב מסוים מפסיקים לספור ומשתדלים ליהנות מהרגע. יש אוהדים שרוצים אליפויות ומוכנים ששריקת הסיום תשמע עוד לפני שריקת הפתיחה לעונה החדשה. לא חושבים על הנאת הרגע. וזה מה שעטר שלי עשה בגדול ובכמויות. נהנה ונתן להמונים ליהנות. כמובן, שסביבו התקבצו עשרות שחקנים שהגישו לו "קורבן" בדמות עבודה אפורה וחשובה. והוא, הכוהן הגדול כבר ידע מה לעשות ולמי לחלק. עטר שלי היה שחקן אקזוטי, מהסוג שהולך ונעלם, אבל ידע שמעבר לתשעים הדקות ממתינים לו. ולא רק האישה והילדים. בסבלנות שלא תתואר, ידע לשמור על מאות אלפי ה"ילדים" שחיכו לו משבת לשבת, שהמתינו למוצא פיו, שידעו שלעולם לא יסרב להצטלם עמם ולחתום להם. עטר שלי הגיע מלמטה לראש הפסגה. הוא לא נולד כוכב, הוא הפך לכזה ברבות השנים. הרגל הממגנטת הייתה רק הסמל המסחרי שלו. את עטר שלי היו צריכים להכיר מאחרי הקלעים. בלי פלאשים מצקצקים וכאשר מצלמות הטלוויזיה לא מסנוורות. הלב הרך, הירידה אל אלה שרצו אחרי מכבי חיפה, ובמישרין גם אחריו. אלה הפכו אותו לבונטון שבין השחקנים.
עטר שלי הוא אותו שחקן שתמיד רצה לשוב הביתה, גם כאשר עזב את הבית הירוק מיוזמתו. כמו כל אוהד מהשורה, גם הוא ידע שאמא מחכה לו בקריית אליעזר. לא לחצו עליו לעזוב ולא לחצו עליו לחזור. הכל זרם כמובן מאליו. ועטר שלי חזר והלך, חזר והלך. בשלב מסוים נדמה היה שהוא מנסה לקרוע מעליו את כבלי השרשרת הירוקה, כדי לנסות ולהיגמל. במקרה הזה לא היה סיכוי לגמילה. עטר שלי פשוט היה "מכור לירוק". כי עטר שלי, דווקא במגרש בנתניה, קבוצתו האחרונה, הוכיח בעונה שעברה כמה הוא גדול ועצום. יניב קטן, אותו כדורגלן צעיר שסבל מחוסר מזל, כבש שלישייה לרשת מכבי נתניה (2:6) ובשלושת המקרים רץ לעבר עטר שלי. בדיעבד הסתבר, שעטר שלי הפך גם לעטר שלו. הוא חש שהבחור מתוסכל והפך לחונך לא רשמי. בדרך המיוחדת והמתאימה רק לו הדריך, הסביר ועודד ומעולם לא רץ לספר לחבר`ה. תמיד הם רצו אליו.
עטר שלי הוא לא רק אותו שחקן שכבש את השער היקר ביותר בתולדות מדינת ישראל (מול צרפת) אלא השחקן שהפך את מוסד הכדורגל למכונה אנושית למען יראו וילמדו. לא בזכות השער ההוא וגרונו החנוק מדמעות של מאיר איינשטיין יזכרו אותו לטובה. עטר שלי הוא אבן היסוד השישית שהופכת את האימפריה הירוקה ליציבה ובלתי ניתנת להריסה. כמו מנצ`ל, עלמני, אמר, ממן וברקוביץ. הוא ימשיך להיות המגדלור לשחקנים צעירים שירצו ל"היות כמו עטר". מי יודע, אולי יקום יורש, אבל תמיד עטר יישאר עטר שלי, שלך ושלהם.
