טור אישי / מעולם חיפה לא הייתה במצב כזה

הרבה דברים חדשים קרו השנה למכבי "הונדה" חיפה. הם רשומים בדפי ההיסטוריה, מרחפים מעל כל הישג אחר בכדורגל הישראלי. בלי השוואות, בבקשה. נקודה וזהו. אך מסתבר שבמשחק הגומלין מול אולימפיאקוס, תיאלץ חיפה להתמודד עם מצב מיוחד, כזה שמעולם לא נתקלה בו ב- 37 משחקיה עד כה בגביעי אירופה השונים מאז הצטרפה אליהם בשנת 1993. התופעה: חיפה תמיד באה לשחק על תוצאה טובה במשחקי חוץ, ואף פעם לא "לימדו" אותה לשחק להפסיד "רק" 0:2 או להילחם על שער חוץ שעלול/עשוי להכריע את מעמדה. לא במקרה, מאז שנות ה- 50 מכבי חיפה היא שם נרדף לכדורגל האטרקטיבי. היום, כשפוגשים את שחקני העבר, ה"קוסמים" של אז, רואים שהם נהנים לראות את הקבוצה הנוכחית, אך בד בבד לבם נחמץ, מאחר ולדעתם, מכבי חיפה לא הייתה צריכה לזכות באליפות רק ב- 1984 אלא 25 שנים קודם לכן. הם מודים שנהנו לשחק כדורגל ולראות את האוהדים ממלאים את היציעים, אבל תכל`ס, משהו ביד, לא נשאר מלבד אותו גביע בו זכו לראשונה בתולדות המועדון ועיר הכרמל (1962). הותיקים תולים את קולר חוסר ההצלחה בחוסר רצינות מספקת ובמשחק ההגנה ה"לא טוב", כהגדרתם, וזאת כדי לא לפגוע בחבריהם לשעבר. גם אז, כמו בשבועות האחרונים, ההתקפה סיחררה את הגנות היריב ותקעה להן שביעיות וחמישיות, ואיש לא שם לב שההגנה סופגת אחד, שניים או שלושה שערים. הצרות החלו ברגע שלהתקפה קרה מה שקרה לפני עשרה ימים בטדי. ואז קרו יותר מדי מקרים כאלה. זאת גם הסיבה שנשיא המועדון, יעקב שחר, נכנס לעסק המסובך ששמו מכבי חיפה. צחוק בצד, רק הפיזיוטרפיסט פיני שרון, 30 שנה במועדון בתפקידו, לא כולל היותו שחקן בשנות ה- 60 מקדים את שחר במספר התארים. שרון זכה בכל התארים במועדון. אפילו בגביע של 1962 הוא היה בסגל הקבוצה. לשחר "חסרה" האליפות הראשונה. כספונסר הוא נכנס רק אחרי שזכו בה ומאז 6 אליפויות, ארבעה גביעי מדינה וכל 37 משחקי גביע אירופה השונים. כשיצחק שום אומר ש"מכבי חיפה תשחק את משחקה הרגיל" תאמינו לו. ולא בגלל שלרשותו "עודף" בן שני שערים, לוקסוס שקבוצתו יכולה להרשות לעצמה להפסיד, במקרה ולא תצליח לכבוש שערים באתונה. האמת הרבה יותר פשוטה: מכבי חיפה הולכת לנצח בכל משחק, בכל מגרש, גם כאשר הסיכויים נוטים לרעתה. וברוב משחקי החוץ הם נוטים לרעתה. אמנם, משחקי ליגה, כמו אלה הנערכים בבית האלופות,מאפשרים מרחב תמרון גדול יותר, כי לנקודות יש גם ריח וגם טעם, אך ללא ספק בגביע אירופה למחזיקות גביע או באופ"א, בשיטת הנוק-אאוט, העצבים עובדים שעות נוספות ומסתבר שלחיפה יש כמויות בלתי נדלות. אני משוכנע שבחיפה יש כאלה (אלון חרזי ואריק בנאדו) שזוכרים כיצד חיפה יצאה למשחקי חוץ אבודים וחזרה מהם עם חיוך מתחת לשפם הוירטואלי. כמו לדוגמא משחק החוץ מול טורפדו במוסקבה המושלגת (1993). חיפה רצתה לשחק את הכדורגל החיובי שלה, והיו לה כלים לא פחות טובים מאשר לקבוצה הנוכחית, אך לבסוף נכנעה לשער בודד מראשו של סרגיי בוריסוב, שלוש דקות מהסיום. בגומלין, היא ידעה ששני שערים יספיקו לה. אלון מזרחי כבש שער ראשון כבר בדקה השישית וקבוצתו לא הסתגרה במטרה להמתין להזדמנות נוספת. העונש הגיע כעבור שש דקות בלבד כאשר אנדריי קלאייצ`ב הישווה ושלח את חיפה עם מחשבות נוגות לחדר ההלבשה במחצית. והם, הירוקים, יצאו ממנו כמו קליעים מקנה תותח. לחץ כבד הופעל על שערו של אלכסנדר פוצ`יבאלוב, שמאוחר יותר ישמש כשוער הפועל חיפה ויסבול מנחת רגלם של המכבים במשחקי ה"דרבי". הלחץ גרם לכך שחיפה החלה לשלוח "טילים ארוכי טווח", בגלל ההגנה הרוסית הצפופה. רומן פץ הדהים בשער נפלא וארבע דקות לסיום השיג שי הולצמן את השער השלישי היקר שהעלה את חיפה לשמינית הגמר. ומי ציפתה להם בשלב הזה? לא פחות ולא יותר, פארמה הגדולה שהייתה הרבה יותר גדולה מזאת שהופיעה אשתקד בבלומפילד. גם הפעם, מכבי חיפה נאבקה עמה עד כלות הכוחות ורק חוסר ניסיון מנע ממנה להשיג 0:0 ביתי. שער של תומס ברולין בדקה ה- 90 היקנה לאיטלקים שער חוץ יקר. המשמעות? מתאימה לסגנון משחקה של חיפה. יוצאים למלחמת אין-ברירה, גם בגלל הפיגור בתוצאה. שער של אלון מזרחי קבע את הניצחון הגדול ביותר של קבוצה ישראלית אי פעם בגביע אירופה. יהיו רבים, בעיקר כאלה מקבוצות אחרות, שיתווכחו, אבל מה לעשות שהחיפנים ניצחו קבוצה ענקית ורק רעד ברגליים מנע מהם להדיח אותה. רק לשם השכלה כללית, אותה פארמה זכתה באותה שנה בגביע אירופה למחזיקות. רצונה של חיפה לנצח בכל מחיר עלה לה בהפסד כפול לקזינו זלצבורג (1994). בחיפה היא גילתה עדיפות על האוסטרים שנשמו לרווחה כאשר עד שבע דקות חיפה הוליכה רק ביתרון בן שער. ההגנה החיפנית עמדה בפרץ, ורק עם החלפתו של אולג קוזניצוב שהנהיג אותה היטב, קרסה ונכנעה לצמד שערים בסיום שהותירו לה סיכוי קלוש לגומלין בו נוצחה 3:1 וסיימה את חלקה. לעתים, חיפה "הגזימה" בהערכת היריב. כך לדוגמא, בהגיעה למשחק חוץ מול ספורטינג ליסבון(1995) בגביע המחזיקות. המנג`ר, גיורא שפיגל, הורה לחניכיו לתקוף מההתחלה, ודבריו נקלטו דווקא בפורטוגזית. המקומיים כבשו שני שערים על ידי חלוצם, ברבוסה (בסך הכל כבש שלושער) בתוך 10 הדקות הראשונות והלך הסיכוי.חיפה הובסה 4:0 ולא למדה את הלקח. כי בעונה לאחר מכן, היא ארחה את פרטיזן בלגרד החזקה בגביע אופ"א והפסידה בבית (בהרצליה) 1:0 למרות שתקפה גלים גלים. בגומלין חיפה הגיעה במטרה מוצהרת לנצח. חיים רביבו, אחרי שהושאל לסלטה ויגו הספרדית, הגיע להופעת פרידה, כבש שער ראשון(28) ונטע תקוות בלב החיפנים. לא כך חשב השופט הפולני פרז`מיסיקי שקבע בעיטת עונשין "מוזרה" שסייעה ליוגוסלבים להשוות ובהמשך גם לנצח. ומה תגידו על ההופעה בפריס מול סן-ז`רמן? המאמן הצ`כי של חיפה, דושאן אוהרין, למד אותם וחיפה, תודות ליכולת שיא של שוערה, ניר דוידוביץ, יצאה בראש מורם (1:1). במחצית הראשונה חרגה חיפה מסיסמת ההתקפה וגוננה על 0:0 שאמור היה להספיק לה, בגלל שער החוץ. אלא שאוהרין הבין בחדר ההלבשה שאי-אפשר לשמור על שער נקי, בפרט כאשר קבוצה בעלת יכולת התקפית כמכבי חיפה משתתפת במשחק. הוא "פתח" את המשחק,אדורם קייסי כבש, ניקולאס אאודק הישווה אבל אלון מזרחי החזיר לחיפה את היתרון הדרוש. אוקוצ`ה הניגרי שיבש לאוהרין את התוכנית ורק שער דרמטי של אלון מזרחי הביא לניצחון 2:3 שנחשב אז לסנסציה בקנה מידה אירופי. מכאן ואילך, התחזקה מגמת המשחק ההתקפי הטבועה במועדון החיפני. בשמינית הגמר היא יצאה לאוסטריה, כבשה שער ראשון מרגלי אלון מזרחי (היעקובו של שנות התשעים) ושוב, רק בדקה ה- 88 נכנעה לשער ניצחון אוסטרי שלא ריגש איש. הכל הלך טבעי במשחק השני בחיפה. אלון מזרחי ואדורם קייסי קבעו 0:2 ואז הגיח מיכאל אניצ`יץ, שנתיים מאוחר יותר בהפועל חיפה, ושלח פצצה מונחית לרשתו של ניר דוידוביץ. עם 1:2 לא הולכים למכולת, להארכה כן. בניון ואיברהים דורו העדיפו את האפשרות הראשונה וניצחו 1:4 שהעלה את חיפה לרבע גמר גביע אירופה. וזה הסדר הנכון: מכבי חיפה היא הקבוצה היחידה בארץ שהגיעה פעם לשמינית גמר, פעם לרבע גמר ופעם לבית אלופות. ברגע זה מסתיימים הויכוחים וההשוואות. ואפילו במוסקבה המושלגת והקרה, כאשר כל התנאים לרעתה, חיפה לא הרפתה מסגנון משחקה. 0:0 במחצית, ואז דוידוביץ ספג שער "קפוא" ממרחק 40 מ`. ההגנה החיפנית לא התבצרה במתחם שלה, אלא המשיכה לשחק במטרה ללכוד שער חוץ. זאת הייתה המנטרה או אולי אובססיה ירוקה: לכבוש שער חוץ בכל מחיר ! במקום זאת חיפה ספגה שני שערי סיום מרגליו של ז`אז`ה דז`אנשיה (שלושער לחלוץ הגרוזיני) ולא נשארה לה תשובה למשחק הגומלין, בו ניצחו שוב הרוסים. הפעם היחידה שרגלי שחקני חיפה רעדו (ולא רק הרגליים) הייתה דווקא מול קבוצה נחותה יחסית. סלביה מוז`יר מבלארוס. 1:1 הייתה התוצאה בחוץ, ומשום מה, כשחיפה שבה הבייתה נלחצה לשערה ובנס כפתה תיקו 0:0 על אורחיה. טעם מתוק-חמוץ. כי בשלב הבא בגביע אופ"א (2000) חיפה הובסה 0:3 על ידי ויטסה ארנהיים ההולנדית, כאשר השער השלישי נכבש בדקה ה- 90 ממש. בכלל, בחיפה לא מקפידים לשים לב לדקות הסיום וסופגים. 14 שערים קריטיים ספגו החיפנים בעשר הדקות האחרונות בגביע אירופה, ולאחדים מהם הייתה משמעות גדולה. כמו במקרה ארנהיים. אותו שער של מתיו אמוהה הענק בדקת הסיום בהולנד, התברר כקריטי בגומלין. חיפה הצליחה לחזור למשחק ולהוביל 0:2 וכשלחצה כדי להשיג את השער השלישי, הגיע שוב אמוהה וכבש בדקה האחרונה. הנה לכם ההוכחה, שההגנה הכי טובה של חיפה היא ההתקפה. בפרט כשהיא עולה עם יתרון 0:3 שאמור להספיק. וכאן, חייב יצחק שום, ללמוד מחברו לכפר (סבא), שלמה שרף. לאחרון, בעונת 1985/86 היו את כל הנתונים לקחת אליפות שלישית רצופה. הייתה לו את הקבוצה הכי טובה בליגה, ואיך הוא נוהג לומר ? עם מכבי חיפה אפשר לקחת אליפות בטלפון. אלא ששרף, חסיד המשחק ההתקפי, עם שחקנים שאחרים הכינו לו, החליט דווקא במשחק הכי קריטי, במחזור השלושים, ועוד ב"משחק העונה" בבלומפילד מול הפועל תל-אביב, לצאת מהבית ול"חתוך את קו הטלפון". הפועל תל-אביב נקלעה למצוקה, העלתה את שוער המשנה שלה שהפופיק רעד לו, יום טוב טליאס (היום מאמן השוערים שלה) וראה זה פלא, ההתקפה הכי מפחידה עם זאהי ארמלי, רוני רוזנטל ומשה סלקטר, קפאה במחצית המגרש ושמרה על תיקו 0:0 שאמור היה להספיק לה, כי הגיעה למשחק עם "פור" בן שתי נקודות. שינוי הסגנון, בתוספת לניהול משחק חובבני, גרמו להפועל תל-אביב ללחוץ את חיפה לאחור, ואז הגיע שערו השנוי במחלוקת של גילי לנדאו וגמר לחיפה את האליפות. ומהלקח הזה חיפה צריכה ללמוד. בעצם, מאז 93` במסגרת האירופית, היא גם מיישמת אותו.