סליחה על העיכוב. רק הרגע סיימתי לזרוק לפח את ממחטת הטישו האחרונה. לא קל היה לעשות זאת. ממחטות כאלה צריך לשמור למזכרת ולא בבוידעם. בויטרינה הכי יפה בסלון. אחרי 47 שנות המתנה, אחרי שנים שהורגלתי לראות את ליגת האלופות בערוץ הספורט, אחרי שתמיד ראיתי את הבאר מקרוב ומעולם מים לא לגמתי מים ממנה, זה הגיע. יסלחו לי לוחמי מצדה האמיצים, להבדיל אלפי הבדלות מקרב הגבורה שלהם, היום, 28 באוגוסט 2002 חיפה לא נפלה שנית. מי שהכינה לפני 9 שנים את הקרקע להצלחות באירופה והגיעה לשמינית הגמר, זו שזיבלה את השטח בחומר הכי טוב לפני שלוש שנים, כשהגיעה לרבע גמר גביע אירופה, קצרה הערב, על אדמת אוסטריה את הפרי הכי מתוק. לא אפרסקים, לא תפוחים, לא ליצ`י. נקטר של כדורגל. הבחורים שלי, היו בכל המצבים האפשריים שקבוצה יכולה להיות. פיגרו 1:0 והישוו, פיגרו 3:1 ועמדו על סף קריסה וחזרו למשחק בגדול מול "חיה פצועה" שהאמינה עד הרגע האחרון שמכבי חיפה זה לא הצבא הישראלי ושאפשר להכניעה, גם אם נראה שזה בלתי אפשרי.
בקהאם
וזה באמת היה בלתי אפשרי. חבורת לוחמים ירוקה, כולם מנוסים ואמיצים, אכלו, ישנו ובלעו בשבועיים האחרונים רק משקה אחד: שטורם גראץ. כלום לא עניין אותם. המשפחה סלחה להם, האוהדים ליטפו אותם מרחוק, השונאים התכווצו בפינה ורק הם 24 , השחקנים, המשיכו כאילו להתאמן כאילו מדינה שלמה אינה ממתינה להם. והם ? בקושי אכלו, ישנו כמו תינוק, שעה כן ושעתיים לא, וכשסוף סוף הגיעו לרגע האמת "התפוצצו" עליו. עד הסוף. בלי להשאיר למקומיים אפילו שביב של תקווה, למרות שהשמש האוסטרית הפציעה למספר דקות ונדמה היה שנזדקק לשוב בהתגנבות יחידים, כמו בפעמים קודמות. להודות על האמת, ברגע כזה, כל 47 שנות האהדה רצות מול העיניים. אין מסך שחור. ניצחונות "מפוארים" על מכבי שעריים, רמת עמידר ושאר קבוצות יקרות, בתקווה שלא יכעסו אלה שלא הזכרתי אותן. היום כל ישראל חברים. לא מצידם כמו מצדי. אני סולח לכל אלה שהורידו אותנו ליגה, מצדיע לכל מאות השחקנים שהביאונו עד הלום, וזו לא דרשת בר-מיצווה, איני כועס על שופטים שגנבו לנו ועל כאלה שעזרו בעקיפין כי אנחנו קבוצה גדולה. אנחנו באמת הגדולים מכולם. יעברו שנים מעטות עד שמשרד החינוך יכניס אותנו לתכנית הלימודים הממלכתית. נעמוד בשורה אחת, עם חזה נפוח מגאווה, ואם לרגע נבהה בחלל האויר ויקראו בשמנו, נתעשת ונצביע: כן, זה אנחנו, גיבורי תשס"ב שנלחמנו למען המולדת, מחוץ לגבולות המדינה והבאנו לה את הכבוד הראוי.
בלילה שכזה, אי אפשר למצוא אפילו את המילים הנכונות להביע את כל מה שמרגישים. אל דאגה, בעוד יומיים נחזור לליגה שלנו, והיא בכלל לא אפורה, וזה יהיה כייף לטייל ברחבי ישראל. לא יקלו על חיינו אבל יתנו לנו את הכבוד המגיע לנו. ולא נסענו כדי לקטוף כבוד. גם לא כסף. רצינו בסך הכל לחזור הביתה בשלום עם משהו ביד, ולא מהדיוטי פרי. רצינו להיות כמו שאר אומות אירופה. רצינו שאלכס אברבוך, קופט המוט המוזהב שלנו, לא יישאר לבד. רצינו להיות על הגובה גם בלי לקפוץ 6 מ` עם מוט. ואנחנו חוזרים כמו גיבורים השבים ממשימה מוצלחת. לא רק כדורגל רץ לי בראש. המון מעשים ומבצעים טובים התרחשו במהלך 54 השנים האחרונות. בסך הכל אנחנו עוד חוליה בשרשרת המוזהבת של עם ישראל. תודה לך מכבי, גראציה, דונה חיפה !
