אליפות שניה ללא רענון ערכת מגן

" אני לא מכיר שחקנים שבעים ומכבי חיפה הולכת על התואר השלישי ברציפות" אמר בסוף השבוע יצחק שום, מאמנה החדש של אלופת השנתיים האחרונות והדברים לא נאמרו מהשפה לחוץ. שום היה בן 14 כשהפועל פתח-תקווה הוכתרה חמש עונות ברציפות לאלופה, אך מאז לא קמה קבוצה שתצליח לזכות פ ע מ י י ם בשתי אליפויות רצופות וזה מה שעשתה העונה מכבי "הונדה" חיפה. הויכוח שהתעורר, ולא במקרה, איזו אלופה טובה יותר, זו הראשונה של שלמה שרף או האחרונה, בהדרכת אברהם גרנט, לא ייפתר לעולם ויוותר בר פלוגתא לנצח. כי מעבר לניסיון לקשור כתרים זה לראשו של עצמו, יש כאן יותר מעקיצה לעבר האלופה בה"א הידיעה וההיסטוריה מאוד לא אוהבת שמדגדגים לה בקצות האצבעות. כששלמה שרף, אדריכל שלוש אליפויות במכבי חיפה (שתיים מהן רצופות) עוקץ את גרנט ומתריס שעם קבוצה כמו שהועמדה לרשותו, אפשר היה לקחת אליפת בטלפון, זה מזכיר לי את ג`ק מנסל, מאמנה האנגלי של הנבחרת ומכבי חיפה שהגיע לביקור בישראל ב- 1985 ואמר על שרף ש" עם קבוצה כמו שיש לו, גם הטלוויזיה שלי מסוגלת לזכות באליפות". ואם האנגלי השנון, שהתפטר מאימון חיפה אמר, ודאי לא התכוון לפגוע בשרף. זאת לא הבימה לויכוח הבלתי גמור בין שרף וגרנט, אבל דווקא מסכת היחסים ביניהם מבליטה את דרכה של מכבי "הונדה" חיפה בדרך לאליפויות. שתי אליפויות רצופות (1984-1985), כמעט אליפות שלישית (1986), צניחה, אליפות שלישית (1989) ונפילה, `דאבל` היסטורי (1991) ומיד אחריו התרסקות בעונה האחרונה ששרף אימן בליגה הראשונה לפני שקיבל את מטה הנבחרת, אליפות פנטסטית (1994) והפסד בטוח של אליפות חמישית (1995) וסיים בשתי האליפויות בתחילת המילניום החדש.

האליפות הראשונה על מגש כסף

שלמה שרף, מאמן אלמוני, שהסתובב במחוזות כפר סבא, יהוד ובני יהודה הגיע לחיפה. הוא לא היה צריך להתאמץ. ג`וני הרדי, מאמנה לשעבר של מכבי חיפה ומאמן קבוע בקבוצת הנוער שלה, הכין לו הכל על מגש של כסף. כאן חיכו לו ברוך ממן, משה סלקטר, איתן אהרוני, אברהם אבוקרט, אלי כהן, אבי רן, רוני רוזנטל, ירון פרסלני, זאהי ארמלי (שהספיק לשחק עונה קודם לכן עשרה משחקים ומתוקף הסכם מוזר עם מכבי שפרעם, שב לשורותיה עד תום העונה), רפי אוסמו הגדול, יוסי קרמר, ראובן הלד ואחרים. רק ציון מרילי, מגן מצטיין מהפועל ירושלים הובא וחיפה יצאה לדרך. שרף לא הביא אתו שום בשורה חדשה. הקבוצה דשדשה במרכז הטבלה עד לאותו פער בן 13 נקודות מהמקום הראשון אותו לפתה בחוזקה בית"ר ירושלים. אפילו במחזור ה- 15 הפסידה מכבי חיפה לרמת עמידר 3:2 ואיש לא התרגש. בסיבוב השני אירע הנס. משום מקום וללא כל סיבה, חיפה השתפרה אבל גם מיכל שמן לא היה עוזר לה, כמו בימי החשמונאים, אלמלא טראומה חזקה שעברה על בית"ר ירושלים שחטפה ורטיגו והסתחררה שבוע אחר שבוע.

היום כולם נזכרים שמכבי חיפה שיחקה מצוין וכבשה ים של שערים. לא דובים ולא יער. בסך הכל, עד סוף העונה הבקיעה 48 שערים ב- 30 משחקים, כמות עלובה לכל הדעות. היום לכל קבוצת תחתית יש יותר שערים. ואז דיברו על משה סלקטר, רוני רוזנטל וזאהי ארמלי, `קאליברים` רציניים. האליפות הראשונה הוכרעה אך ורק בגלל הקריסה הבית"רית שקיבלה חיזוק מ"מלחמה פסיכולוגית" בדציבלים גבוהים ששרף תרם לה רבות. לחיפה קרה נס נוסח "נס בדאלונה" המפורסם, כשקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב הצליחה למחוק פיגור בן 32 נקודות מול הקבוצה הספרדית וחלוף על פניה. זאת האליפות היחידה בתולדות מכבי חיפה בה לא היתה לה שליטה על הנעשה וכל מה שנותר לה היה להתפלל למעידות חוזרות ונשנות של הבית"רים. אלוהים היה ירוק.

האליפות השניה - המומנטום נגמר רק על קו הזינוק

תמונה של שלמה בשחור לבן

מעודדים מהזכייה ההיסטורית כבר היה לשרף וחניכיו קלף מנצח, עוד לפני שהליגה החלה. לא במקרה כ - ו - ל - ם הצביעו על קבוצתו כאלופה הבטוחה בפעם השניה ברציפות (חלום חיפני פרוע באותם ימים). ושרף, כמו גנרל אנגלי שסומך על חייליו שהביאוהו אל התהילה המשיך להמר על ההרכב המנצח. כמעט כולם נשארו בקבוצה, עזבו רק שחקני הספסל שלא זכו לדקות משחק רבות וצורפו שחקני ספסל (ליאור רוזנטל, ניר קלינגר, רפי אוסמו הקטן וירון גבעול) שזכו למעט מאוד אשראי בהיותם עולים מקבוצת הנוער. חל שיפור עצום ביכולת ההבקעה של החיפנים שהפעם כבשו 65 שערים, אם כי, וזאת חובה לציין, גם את האליפות הזאת יכלו לחגוג רק במחזור האחרון. נפילה דרמטית בכושרם של השחקנים בשלבי הסיום הביאה אותם בזחילה אל קו הסיום. מה קרה בעונת 85/86 שבה חיפה לא השיגה אליפות. בשורה התחתונה, חיפה לא זכתה באליפות השלישית הרצופה והתירוץ הטוב ביותר שניתן לה (שוב במחזור האחרון) - שער הנבדל של גילי לנדאו בבלומפילד מול הפועל תל אביב. למעשה, שרף המשיך להמר על אותו הרכב שחקנים שהביא לחיפה (ולו) את העוצמה והתהילה. ירון פרסלני ויוסי קרמר הותיקים עזבו, ואת מקומם ניסו למלא `נערי הפוסטר` שעלו שנה קודם לכן מהנוער. גם בעונה זו חיפה גילתה עדיפות ואם הפסידה לבסוף את התואר השלישי שלה, ארבע דקות לסיום העונה, לא רק בשופט צבי שריר האשמה. חיפה בכלל לא היתה צריכה להגיע למצב ש"משחק העונה" יקבע את גורל הכתר. רק שרשרת של מחדלים מקצועיים שהתבטאה באובדן נקודות מול קבוצות חלשות היו בעוכריה. על עונת 1986/87 בה המשיך שרף לאמן, מוטב לא להרחיב את הדיבור, כי מקבוצת הפאר נותר רק השם. רוני רוזנטל עזב לבלגיה, במקומו הובא דניאל בריילובסקי וכל מה שג`וני הרדי הכין לשרף ירד לטמיון. עד לאליפות הבאה בתור.

האליפות השלישית - צץ וצצה

תמונה של אמציה

כשהגיע אמציה לבקוביץ למכבי חיפה, אחרי שנים בהן לא אימן בישראל ( בגלל עבודתו באפריקה), איש לא האמין שמכבי חיפה בכלל מועמדת לאליפות. מההר המיתולוגי נותרו רק ארמלי, אבוקרט, אהרוני, מרילי, צדוק מלכה ואליהם הוחזר יוסי קרמר הותיק ושורה ארוכה של צעירים חסרי ניסיון, השוער גיורא אנטמן (מבוגר יותר), ראובן עטר, עופר מזרחי, דוד לוי, איתי מרדכי, יוסי צרפתי, ירון גבעול וניר קלינגר שהחל לגלות סימני התעוררות. באו גם שלושה ארגנטינאים אלמונים, פטריסיו סייג, פביאן גרימברג ופביאן לגמן. כשהחיילים האלמונים יצאו לדרך בחששות כבדים נוספה להם צרה נוספת. בגלל עבירת על תקנון התשלומים חיפה פתחה את הליגה עם מינוס שתי נקודות. לבקוביץ בנה על "הגנת ברזל" (ספגה רק 19 שערים) וכבר אז שלמה שרף טען ש"הקבוצות שלי היו טובות יותר". אפילו לבקוביץ לא העז להתווכח אתו וגם לא היה איכפת לו, כי כאשר ירד במדרגות, ספר את האליפות השלישית שלו (שתיים רצופות עם הפועל באר-שבע באמצע שנות השבעים). אם כל כך טוב, מדוע לא זכה באליפות שניה ברציפות ? ללבקוביץ לא היתה את הפריבילגיה להמשיך עם ההרכב המנצח, וספק גדול אם היה מצליח שוב, גם אם זאהי ארמלי לא היה מתפתה לרדת להפועל ירושלים, איתן אהרוני היה מסתדר כספית עם ההנהלה ולא `בורח` לכפר-סבא עמה זכה בגביע המדינה. מי הגיע ? טל בנין, שחקן נחמד בשלבי התבשלות ו"הולנדי מעופף" תרתי משמע, אריק חרוליקן, חלוץ שכבש שערים נפלאים במקומות הלא נכונים. באימונים. אמנם, חיפה סומנה כאלופה מראש, אבל מראש היא הפסידה גם את הקרב וגם את המלחמה. מקום שלישי, הרחק מעין המצלמה. אליפות רביעית - ``דאבל`` עם הסוסים הותיקים שלמה שרף חזר. בדומה לאברהם גרנט שויתר על אימון הנבחרת האולימפית ("אני לא רואה עצמי בלי פעילות יומיומית"), לשרף היו בעיות עם תו חניה למכוניתו. באחד המשחקים נפגע מהעובדה שלא התייחסו אליו בכבוד, ולחץ קל שהופעל עליו מצד הנהלת מכבי חיפה, גרם לו לומר שלום ולהתראות לנבחרת הייצוג ולשוב לחיפה בגדול. כאן הוא פגש מכרים ותיקים : אהרוני, עטר, אבוקרט, רפי אוסמו הגדול, ליאור רוזנטל, איתי מרדכי, ירון גבעול, מרקו בלבול ועופר מזרחי. את אלון מזרחי הביא מהכח רמת גן, טל בנין כבר היה כאן, אייל ברקוביץ שעוצב לשחקן על ידי אשר עלמני וזכה לפרמיירה בתקופתו של אמציה לבקוביץ, כמו גם יניב כהן. שרף הביא את משה אייזנברג, חלוץ שלא מצא מקומו במועדונים קטנים, וגם גיורא אנטמן עדיין ניצב בשער חיפה, למרות ששרף לא רצה אותו. בדיוק כמו שלא רצה את אבי רן ז"ל ועשה מאמצים עליונים להביא את אריה חביב מהפועל יהוד, אך רק התעקשות והתחפרות ההנהלה מנעה טעות גדולה. לבסוף השיג את מבוקשו והשוער הרוסי, ויקטור צ`אנוב, נחת כאן אלא שכל שני וחמישי נפצע, ומי שנקרא להחליפו היה גיורא אנטמן הבלתי רצוי, שהצליח לעמוד בין הקורות 6 פעמים ובכל אותם משחקים מכבי חיפה ניצחה תוך שהוא מפגין יכולת גבוהה.

שרף הוליך את חיפה ל"דאבל" היסטורי וככל הנראה כבר אז נפתחה "חזית" מול גרנט שאימן את הפועל פתח תקווה, יריבת מכבי חיפה עד למחזור האחרון. כן, אצל שרף כל אליפות הסתיימה עם ה"באזר" ומכאן הדעה הנפוצה (והמוטעית) שהתארים אצלו היו שמחים וספונטניים יותר. כמו שנאמר, הקבוצה צברה 71 נקודות וזה מאזן מכובד אבל כמות השערים שכבשה (אוי, משום מה השתרשה הדעה שאצלו שיחקו התקפי ) היה עגומה והסתכמה על 56 שערים ב- 32 משחקי ליגה. רחוק מאוד ממאזני הקבוצות בשלוש האליפויות הבאות. בניגוד לדוקטרינה שלו בשלוש השנים הראשונות שלו במכבי חיפה, הרכב מנצח לא מחליפים, בעונה שלאחר ההילולה (91/92) ביקש שרף לשנות. עזבו משה אייזנברג, מרכז ההגנה נעלם, רפי אוסמו הגדול וליאור רוזנטל שיחקו מעט ובמקומם הובאו משה גלאם, ואסילי יבסייב (בלם רוסי שבמקור שיחק כמגן שמאלי) וכדורגלן רכש מכפר סבא, מאיר נזהר. כל השאר נשארו והתרסקו. לא עזרו השמות הגדולים ותהילת ה`דאבל` חלפה כלא היתה. בעונה האחרונה שלו בליגה, שרף הוליך את חיפה למקום השלישי אבל המרחק בינה לבין האלופה, מכבי תל אביב עמד על 27 (!) נקודות, שלא לדבר על שתי תבוסות קשות וזהות לאלופה החדשה (5:1) והפסד נוסף בחצי הגמר (4:2). שרף השאיר לבא אחריו אדמה חרוכה. אליפות חמישית - קונצרט על חורבות והבא אחריו, גיורא שפיגל, הביא את מכבי חיפה לגמר הגביע שבו גם זכתה, אבל כל קשר בינה לבין אלופה פוטנציאלית היה מקרי בהחלט. הפעם חיפה סיימה חמישית בהפרש 24 נקודות מהאלופה החדשה, בית"ר ירושלים שרק עלתה מהליגה השניה. אלון חזן, רוני לוי, איבן גצקו, תמיר דניאל, אלעד קורן ועלי עקל הובאו לחיפה אבל יחד עם השלד שנותר מרוסק מהעונה הקודמת לא היה להם סיכוי גדול מלבד הזכייה בגביע שהוליכה את חיפה לאירופה. שפיגל למד מהכשלון הטוטאלי ולקראת העונה השניה שלו הכין שיעורי בית מוצלחים יותר. צ`אנוב שוחרר אחרי שנתיים "איומות" ובמקומו הובא רפי כהן, שוער מצטיין מהפועל פתח תקווה. עוד הגיעו: אלון מזרחי, כובש שערים ממולח, משה גלאם שהוחזר ממכבי נתניה, אחרי ששפיגל טעה וויתר עליו עונה קודם לכן, הזרים סרגיי קנדאורוב ורומן פץ שכל כלי תקשורת בחיפה לעג להם, ועד היום לועסים את כובעיהם, ושי הולצמן, אף הוא כובש מצטיין. אלה יחד עם ברקוביץ, חרזי, עטר, רוני לוי, חזן, בלבול, אהרוני וגצקו ה"ותיק" נתנו לחיפה את התואר המדהים ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. פה ושם עדיין מנסים לנגוס באליפות ההרואית הזאת ( 30 משחקי ליגה ללא הפסד פלוס 97 שערי זכות ורק 27 שערי חובה) באמצעות משאלי דעת קהל מעוררי גיחוך, אבל יעברו שנים, אם בכלל, עד שתקום קבוצה עם עוצמה של טיל טומהוק אמריקני.

זאת היתה קבוצה שנבנתה לעוד שתי אליפויות לפחות. אלא שאז שפיגל טעה בניהול מספר משחקים (עונת 94/95) מול קבוצות תחתית (אשדוד ובית"ר תל אביב) והניח את הכתר לפתחה של מכבי תל אביב (שוב עם גרנט) מבלי שזו חלמה עליו. אפילו גרנט מודה בכל הזדמנות שהקבוצה הזאת היתה טובה ומוצלחת יותר ממכבי חיפה של הקבוצה מהעונה שעברה והיה לו על מה לסמוך. החלק הקדמי, לכאורה לא נפגע. רק לכאורה. ראובן עטר התפתה לעבור את הכביש, להפועל חיפה, ו"מכונת השערים", אלון מזרחי, חשק במכבי תל אביב, צעד ראשון בשרשרת הטעויות האיומה שלו שביצע בדרכו ממכבי חיפה החוצה. גם איבן גצקו, איתן אהרוני (עבר להפועל חיפה) ואריק בנאדו קיבלו "פאס" בלי תאריך חזרה. במקומם הובאו חיים רביבו, כוכב לא מעוצב, נג`ואן גרייב מנצרת, עופר שטרית מהפועל לוד וזרים לא משמעותיים כוילפרד מוגאיי, אולג קוזניצוב וואסילי קרדאש. אם יש כשלון אישי של מאמן, זאת העונה המסומנת. חיפה המשיכה לכבוש שערים בסיטונות אך מה שווים ניצחונות 0:6 ו- 1:6 על בית שאן ואשדוד כשמפסידים 3:2 לאשדוד ושש נקודות לבית"ר תל אביב. ה"אין אליפות" הזה השליך בשלוש השנים הבאות על דרכה של חיפה שגם נפרדה בזה אחר זה מאייל ברקוביץ, חיים רביבו וסרגיי קנדאורוב (כולם נמכרו לאירופה) ומכאן הדרך לפיטוריו של שפיגל היתה קצרה. האליפות השישית - גרנט בעקבות שרף אברהם גרנט (2000/2001) הגיע למכבי חיפה באותה צורה בה הגיע אליה שלמה שרף 17 שנים קודם לכן. בהבדל משמעותי אחד. הוא הבטיח להביא את התואר. מתל אביב הרחוקה ודאי ראה את אלי כהן בונה קבוצה לתפארת. היה צריך רק לתפעל אותה עם הרבה יחסי אנוש, וגרנט היה האיש הנכון במקום הנכון. מההרכב נגרעו רק הפולני המצטיין יז`י בז`צ`ק, הגרוזיני גיורגי גחוקידזה שחזר לאיינדהובן ושוקי נגר, המגן שהעדיף להימלט מתחרות על מקומו בהרכב. הובאו ננאד פראליה, ואליד באדיר, אנדריי אוסטרובסקי, מנור חסן ולהרכב צורף הניגרי הצעיר, יעקובו איגביני. נשארו יוסי בניון, ניר דוידוביץ, אריק בנאדו, יניב קטן, ראובן עטר, אדורם קייסי, סרגיי קלשצ`נקו, רפי כהן, רדוסלב מיכאלסקי, אלון חרזי, אבישי ז`אנו, ריימונדס ז`וטאוטאס (רק חצי עונה בגלל פציעה). החיבור בין מכבי חיפה לגרנט היה טוטאלי. חיפה הפכה לקבוצה שקשה לנצחה, סוג של רצה למרחקים ארוכים שלבסוף חתכה ראשונה את קו המטרה הראשונה, בהפרש עצום יחסית מהמקום השני. שבע השנים השדופות הגיעו לסיומן. האליפות השביעית - בלי רענון מאסיבי בעונה האחרונה הושגה האליפות השניה ברציפות, שוב בגלל היעדר זעזועים רבי עוצמה בהרכב. דודו אוואט, שוערה המצטיין של הפועל חיפה, הושאל לשורות האלופה עקב אילוץ בגלל פציעה קשה של ניר דוידוביץ. מנור חסן עזב לבית"ר ירושלים ומכבי חיפה הגיעה למצב אופטימלי, שעה שויתרה על שני זרים מצטיינים, הקשר רדוסלאב מיכאלסקי, מאדריכלי האליפות הקודמת (עזב לקפריסין) והחלוץ סרגיי קלשצ`נקו שנמכר להפועל תל אביב.

רבים תהו כיצד מוותרים על חלוץ ברמתו שכבש 29 שערים בשתי עונות, אבל גרנט ענה לכולם שהוא מעדיף את איגביני, גם בגלל הגיל וגם בגלל היכולת, החלטה שהוכיחה עצמה במגרש. לעומתם, חיפה חיזקה עצמה בקרואטי ג`ובאני רוסו והצטרפו גם שחקני ספסל מנוסים, ניר סביליה ואייל אלמושנינו שסיפקו את הסחורה כשנזקקו להם. היעדר ה`אגו` של גרנט שלא מיהר להיפטר משחקנים שלא הוא הביא, היה מהגורמים הראשיים לזכייה באליפות נוספת, למורת רוחם של מעטים שלא אהבו, בלשון המעטה, באליפות קלילה נוספת וחיזקה את שלטונה ללא מיצרים. ההפסדים לשתי האחרונות, מכבי פתח-תקווה ומכבי קרית גת, רק מחזקים את הדעה שבכדורגל יש לעתים הפתעות, אך בסופו של דבר הטובה לוקחת את הקופה. ושלא ישטפו לכם את המוח שרק בזכות תקציבה חיפה אלופה. עונה קום לכן היו לשלוש קבוצות תקציבים גבוהים יותר והאלופה הגיחה מהצפון. האם לארסנל יש תקציב גדול יותר מאשר למנצ`סטר יונייטד? מובן שלא אבל ה"דאבל" נחת בהייבורי. כישרון, רבותי, זה היה שם המשחק של מכבי חיפה. אם היום מתלהבים שבמונדיאל לא הושגו תוצאות של 0:0 בשמונת המשחקים הראשונים, בחיפה מחייכים תחת השפם. למעט גמר הגביע, חיפה סיימה רק 3 משחקים (מתוך 33) בתוצאה שכולם שונאים לראות. כעת, לאור הצהרתו של שום, מעניין לראות כיצד תיבנה מכבי "הונדה" חיפה לקראת האליפות השלישית.