"אחרי הפציעה הקשה, למרות שידעתי שאיעדר זמן רב, לא חששתי לרגע שמעמדי במכבי חיפה ייפגע. לא ראיתי בהחתמתו של דודו אוואט איום לגבי עתידי ועובדה שבמכבי חיפה אמרו לי כל הזמן שאני אשאר השוער הראשון ברגע שאחלים. עובדה שחתמו אתי על חוזה לחמש שנים ואת אוואט השאילו לעונה אחת בלבד, למרות שבתחילה דובר על רכישת כרטיסו" כך אמר ניר דוידוביץ, שוער מכבי חיפה שישב בשבת האחרונה על ספסל המחליפים בראשון לציון, בתכנית "אחד על אחד" עם אהרן ברנע ברצועת השידור של מכבי חיפה ב"ערוץ הקבוצות". דוידוביץ תיאר את מהלך העניינים אחרי הפציעה הקשה מול ספרד, בחודש יוני אשתקד, ואמר כי כבר ברגע הפציעה הבין שהיא תגבה ממנו מחיר כבד. "הרגשתי בקריירה שלי כבר הרבה כאבים, אבל הפעם הוא היה חד במיוחד. לא הייתי צריך להמתין לצילומים כדי להבין שאני הולך לנוח זמן רב. למרות שזאת הפעם השניה שאני מושבת מאונס, הפעם הקודמת בגלל פגיעה קשה בכתף, היה קשה לי לקבל את האבחנה. שאלתי את עצמי לא פעם, מדוע זה קורה דווקא לי, אבל תפסתי את עצמי והבנתי שאי-אפשר להזיז את הגלגל לאחור ועלי להתרכז בחיים הקשים הצפויים לי, על כל הכאבים המשתמעים". השוער הבינלאומי לא יצא לניתוח באיטליה לפני שטרח לברר את מעמדו, ולשם כך נפגש עם נשיא המועדון, יעקב שחר: " ברגע שאני בריא, אין לי בעיה להתמודד עם כל שוער, והוכחתי זאת בעבר. בעקבות הפציעה שוחחתי עם הנשיא והבנתי ממנו שהמשימה שניצבה לפני הקבוצה, הופעה בגביע אירופה לאלופות, מחייבת שיביאו שוער בעל שיעור קומה. היה ברור שלא יישארו עם אבי פרץ בלבד ואני מיד חשבתי על דודו אוואט. כשהייתי ברומא, ערב הניתוח, דודו התקשר אלי ואמר ששחר החליט שהוא יגיע למכבי חיפה בכדי למלא את מקומי".
דוידוביץ סיפר על השיקום אחרי הניתוח ואמר כי אחרי חודשיים חש געגועים לחזור ולשחק, כי קשה היה לו לשבת ביציע ולראות משחק מהצד. לדבריו, רעייתו, אביטל, היא זו שהחזיקה אותו בכוננות גבוהה כדי שיחזור לעצמו, אם כי הוא אינו מבטל את תרומתו של אביו, בנימין, שהיה בעצמו שוער במכבי חיפה בשנות החמישים. דוידוביץ ג`וניור אומר כי אביו נפגע אף הוא קשה לעתים רחוקות ו"ממנו שאבתי את כוח הרצון להתגבר על התסכולים". הוא מודה שלפעמים חודרת למוחו המחשבה שמא לא יחזור להיות בכושר דומה כמו לפני הפציעה, אך הוא ממהר לדחוק אותן הצידה וחושב על הפציעה הראשונה בכתף ממנה שב בגדול, תוך שהוא מפגין יכולת גבוהה הן בקבוצה והן בנבחרת. דוידוביץ מצטער שבתקופת ההחלמה "הייתי אבא רע לבתי, בגלל שהשקעתי כל יום 8 שעות בחדרי הכושר והפיזיוטרפיה השונים לחיזוק הברך" ובהזדמנות זו הוא מבטיח שאם יוולד לו בן שיחפוץ לשחק כדורגל, הוא ינסה לדחוף אותו לשחק כקשר או חלוץ, ובלבד שלא יהיה שוער, דור שלישי במשפחה (אגב, בקבוצות הילדים דוידוביץ החל כחלוץ אבל מאמנו, לזר שטיינברג הבחין בפוטנציאל ומר לו שחלוצים יש הרבה אבל שוערים טובים כמעט ואין). השוער הבינלאומי חשף בתכנית את מחשבותיו בכל אחד מהרגעים מאז עלה לקבוצת בוגרים: "כשעליתי, רפי כהן היה השוער הראשון ולמרות שאיני שונא לשבת על הספסל ומעולם לא הורגלתי למצב כזה, נהניתי מהאימונים. ידעתי שבקצב הזה, לא ימנעו ממני לעמוד בשער הקבוצה. אפילו אני התפלאתי שנכנסתי לשער כל כך מהר. אחרי שנה , אחרי שהייתי בטוח שתפסתי מקום של קבע, פתאום גיורא שפיגל הצניח את בוני גינצבורג. קיבלתי צ`אנס ואחרי משחק אחד הוציאו אותי מהשער. ישבתי בחוץ ולפני אחד המשחקים, במקום לשבת בחדר ההלבשה העדפתי לשבת בחוץ, כי ידעתי שאני לא משחק. שפיגל קרא לי והטיח בי דברים קשים. אלה פחות פגעו בי, אבל למחרת הוא חזר ולפני כל השחקנים העליב אותי. היו לי הרבה דברים לומר אבל שתקתי וככה , ללא שום תכנון פרצתי בבכי שנבע מהעלבון. לא הסתכלתי לצדדים ויצאתי. זו היתה הרגשה רעה אבל מאותו רגע הבנתי שלא הכל מסתדר בחיים כמו שהשחקן רוצה כי תמיד המאמן קובע". לקח נוסף מאותו אירוע שדוידוביץ הפנים, לא חשוב מה שהתקשורת כותבת או מה שהאוהדים קוראים, חשוב מה שהמאמן אומר ואם מתרכזים בדבריו, קל יותר להתגבר על קשיים. זאת גם הסיבה לדבריו, שעדיף שמי שלא משחק לא יעביר ביקורת, כי גם הוא ראה מהיציע שאין קשר בין מה שרואים משם לבין החלטות השוער במגרש." שוער הוא תפקיד כפוי טובה ואכזרי. אבי תמיד נהג לומר לי כי ברגע שמנצחים, הקבוצה ניצחה אבל כשמפסידים, השוער אשם. כאן לא יודעים לתת כבוד לשוער. כל שער זוכה לפרשנויות שונות ומשונות ותמיד מחפשים את השוער. לא בודקים אם שאר המערכים תיפקדו היטב לפני הספיגה. אני מקשיב לפרשנויות באירופה ושם בכלל אין ביקורת כלפי השוערים, אלא אם קיבלו שערים מצחיקים בין הרגליים. לפעמים אני חושב עבור מה אני צריך את זה, אבל המחשבה הזאת נעלמת מהר מאד, כי אני אוהב את המקצוע שבחרתי".
השוער הבינלאומי סיפר גם על הצטרפותו לנבחרת: שלמה שרף, המאמן הלאומי, עקב אחרי בכל הזדמנות כששיחקתי בנבחרת האולימפית ואמר לי שברגע שאסיים את השרות בה, יקפיץ אותי לנבחרת הבוגרת. לקחתי לי את הזמן, כי לפני שיחק רפי כהן. תמיד ידעתי שמי שמשחק במכבי חיפה הוא הכי טוב וגם כאן הבנתי שהסבלנות תשתלם. כששלמה הודיע בשידור חי שרפי מנופה, הרגשתי רע. נפגעתי בשביל רפי ולא ככה רציתי להיכנס לשער הנבחרת. זה יכול לקרות גם לי, בפרט כאשר בנבחרת אין אפשרות לתקן כמו בליגה". דוידוביץ לא שוכח שני שערים אומללים מבחינתו. האחד, בדרבי מול הפועל שניצח 2:4 והשער הראשון מול לוקומוטיב מוסקבה ברבע גמר גביע אירופה. אגב אירופה, השוער אינו חושש מהזירה האירופית ורוצה בכל מאודו לשחק ביבשת ביום מן הימים: " במפגשים הבינלאומיים אני רואה שאני יכול להצליח. לא הפסקתי להאמין ביכולתי להשתלב באחת הקבוצות ואני מאמין שזה יקרה. אם לא, אשמח להישאר באירופה הקטנה, מכבי חיפה, שהיא לכל הדעות המועדון המוביל בארץ, ואת זה אני שומע משחקנים שמגיעים אלינו מבחוץ". בהתייחסו לאוהדים, אומר דוידוביץ, כי אין לו בכלל ספק שלא שכחו אותו. לדבריו, הוא חש באהדה אליו כשהוא עושה דרכו ליציע הכבוד ומוסיף כי אין להם סיבה לשכוח את תרומתו לאליפות בעונה שעברה. בסיום הראיון התבקש דוידוביץ לסמן את נבחרת החלומות שלו ובחר: ניר דוידוביץ, קאפו, רוברטו קרלוס, נסטה, דוידס, פיגו, איל ברקוביץ, ריבאלדו, רונאלדו וראול.
