ט1
בין אם מכבי חיפה תוכתר בסופו של דבר כאלופה, בפעם השישית בתולדותיה ( רק מכבי והפועל ת"א והפועל פתח תקווה עשו זאת לפניה) או חס ושלום יקרה מה שלא חושבים אפילו שיקרה, לא יוכלו ה"קופירייטרים" של הכדורגל הישראלי להשתמש בקלישאה שהנה עברו להן "שבע השנים הרעות". אמנם, תואר אליפות הוא היהלום שבכתר, תרתי משמע, אבל כשמדובר במכבי חיפה, אין מקום להביט לאחור, לאותן שבע שנים, ולהכות על חטא. המועדון המפואר באמת, לא זקוק לאישורים מה"דוקטורים" כדי להתרפק גם על נוסטלגיה חסרת תקדים באותן שנים שבמקום אחר נחשבות לשחונות וחסרות משמעות. היום באופנה לבחור את כדורגלן המאה, הקבוצה של המדינה והשחקן הזר הטוב ביותר. אם מדובר בשעשוע לשמו, נעים לראות ולשמוע. כשניגשים לבחור "על באמת" תוך בחינת כל האלמנטים, מכבי חיפה היא הקבוצה של המדינה מאז הקמתה ולא רק בגלל אותה עונה מופלאה (93/94) שהסתיימה ללא הפסד אחרי 39 מחזורי ליגה מתישים. אז מה היה לנו באותן "שבע שנים רעות" ? 2 גביעי מדינה (1998,1995) בו ניצחה מכבי חיפה בתוצאה זהה (0:2) את הפועל חיפה והפועל ירושלים. יהיו שיזלזלו במפעל השני בחשיבותו, לכו ספרו את זה לעשר קבוצות בליגת העל שלא מפסיקות לחלום ולפנטז עליו כדי , וכאן סדר חשיבות הפוך, להשתתף במשחקי גביע אירופה וללגום קצת שמפניה. בקבוצה גדולה כמכבי חיפה שזוכה בגביע אחת לשנתיים-שלוש בעשור האחרון, הגביע נועד בראש וראשונה לשמפניה ורק במקום השני כל השאר.
ט2
כי המקום השני, באותן "שבע שנים רעות" היה בכיסה של חיפה 3 פעמים, המקום השלישי פעם אחת ואותו מספר למקום הרביעי והחמישי. למועדון כזה קוראים אימפריה. כמו לבית"ר ירושלים ומכבי תל אביב. הגביעים ה"לא חשובים" בעיני אלה שמציצים מבחוץ והסגנויות הוליכו את מכבי חיפה לשיאים שהכדורגל הישראלי יתקשה להתרומם אליהם שוב, אלא אם מכבי חיפה תשפר ותעלה את הרף. באותן "שבע שנים רעות" הופיעה מכבי חיפה 20 פעמים במסגרת האירופית. ולא רק הופיעה לשם ההופעה. היא הרקיעה ועלתה לשלב רבע הגמר בגביע אירופה למחזיקות גביע (1999) כשהסוכרייה היא בדמות הניצחון הדרמטי על הקבוצה הצרפתית פ.ס.ז`רמן ( 2:3) בקריית אליעזר. את קלטת המשחק הזאת שומר כל אוהד על המדף העליון, ואם ייאלץ לבחור בינה לבין קלטת הנישואין שלו, לא קשה להניח באיזו יבחר למשמרת עולם. שלא לדבר על המהפך מול קבוצה אוסטרית עיקשת ,ס.ו.ריד שהגיעה לחיפה עם יתרון זעיר והובסה 4:1 בגומלין כדי שיהיה לנו מה לספר ולהראות לנכדים. "שבע השנים הרעות" הפכו את מכבי חיפה ליצואנית מספר 1 בכדורגל הישראלי. האוהדים לא אהבו את מכירתם, נשיא המועדון, יעקב שחר, נפרד מהם בצער, אבל נחמת כל הצדדים הסתכמה בהעברתם לקבוצות גדולות. אחרי רוני רוזנטל , גדול המצליחים באירופה, יצאו בשנים האחרונות חיים רביבו לסלטה ויגו הספרדית ואיל ברקוביץ לסאותהמפטון האנגלית וממנה לווסטהאם וסלטיק. כל קבוצה אחרת בארץ שהייתה מוכרת 50 אחוז מחוליית הקישור שלה, הייתה מתרסקת לרסיסים. מכבי חיפה לא. היא הפסיקה לשמש גלגל ראשון במאבק האליפות לשנה-שנתיים, אבל ידיה לא רפו. אדרבא. נשיא המועדון ראה לכבוד גדול למכור גם את סרגיי קנדאורוב לבנפיקה ליסבון המפורסמת ובכך אולי לחשוף את חיפה לחלוטין. ושוב מכבי חיפה המשיכה לשייט באזור העליון, צמודה- צמודה.
ט3
היא נאלצה לוותר בעל כורחה על אלון מזרחי שהתעקש לצאת לקבוצה אלמונית בליגה שניה בצרפת, ואולי בגלל זה , בניגוד לארבעת השחקנים הקודמים ש"התבשלו" בחממה הירוקה ומאריכים את הקריירה שלהם בחו"ל, נכשל בלשון המעטה. ואם לא די באלה, איזה מועדון לא גאה להציג בחלון הראווה שלו את "עוגות הבית" בדמותם של ניר דוידוביץ, אריק בנאדו, יניב קטן ואפילו יוסי בניון שמשחק כאן יותר שנים מאשר בבאר-שבע, שנכנסו בדלת הראשית לנבחרת הלאומית. ועדיין לא הוזכרו אוהדי הקבוצה. מדי שנה הם מתרבים, שולחים זרועות לכל ישוב בארץ, כמו היו תמנון ובסוף העונה הנוכחית אין כמעט ספק שיישבר שיא מכירת הכרטיסים בתולדות המועדון. לא קשה יהיה לשכנע, בעקבות רשימת ההשגים שהוזכרה, שמכבי חיפה לא הסתתרה בבויידעם וציפתה לרגע בו יהיה לה סיכוי סביר לזכות שוב בתואר הנכסף. ואם אלו "שבע שנים רעות" מהן שנים טובות ? הרי נשיא המועדון אמר באמצע העונה שהוא מעדיף כדורגל יפה על זכייה באליפות, וכוונתו הייתה ששניהם ישתלבו זה בזה. הוא בנה, מכר, הביא וניסה נוסחאות שטרם נראו כאן, ולא כדי להביא לסיומן את "שבע השנים הרעות" שלא מופיעות בלכסיקון של מכבי חיפה ששואפת לנוע קדימה כאשר השמיים הם הגבול. צפו להפתעות.
