הדקה הכי מעניינת מבחינתם של אוהדי מכבי חיפה המתוסכלים בסיום הדרבי הייתה כאשר אלפי צופים קמו על רגליהם וקראו בקריאות קצובות : "מקום ראשון, מקום ראשון". לא הייתה בקריאות העידוד סממן של צביעות או ניסיון לנער את קורי ההפסד הראשון בליגה. אמנם, אם היו שואלים את האוהדים למי הם היו רוצים להפסיד בפעם הראשונה, האפשרות שהיו בוחרים בדרבי הייתה הפחות ריאלית. אבל אם היו נשאלים אם הפסדים לבית"ר ירושלים והפועל תל-אביב עדיפים, אין ספק שהתשובה הייתה שלילית, עם המון סימני קריאה, כי עם כל אובדן היוקרה הזמנית, הפסדים לשתיים הרודפות אחרי מכבי חיפה, היו גורמים לנזק ממשי. בפרט עתה, כאשר פער שתי הנקודות קיים ושריר, ערב 6 המחזורים הקרובים, כאשר מכבי חיפה תקיים בקריית אליעזר 4 משחקי בית וביניהם מול בית"ר ירושלים והפועל תל-אביב. הראשון שתפס את עיקרון הבל הדרבי היה נשיא המועדון, יעקב שחר. שניות לאחר שריקת הסיום אמר לכל מי שרצה לשמוע, כי הוא מוכן להפסיד פעם אחת בכל 20 משחקים. הנשיא לא נשמע מדוכדך, למרות שגם הוא ודאי היה מעדיף לנצח. יממה אחרי ההפסד קיבלו דבריו חיזוק מפי השוער ניר דוידוביץ והקשר הקרואטי, ננאד פראליה. לשמוע את דוידוביץ מוותר גם על שני הדרבים הבאים בתמורה לזכייה בתואר האליפות, זו ממש רעידת אדמה בזעיר אנפין. אין זה סוד שבמחלקת הנוער, מהרגע שרגל ילד דורכת על מפתן המועדון ועוד בטרם קיבל את זוג הנעליים הראשונות, החינוך שהוא מקבל זוכה לכותרת גדולה : בכל משחק צריך לנצח, בפרט כאשר מדובר ב"דרבי" ומול מכבי והפועל תל-אביב. הסיסמא הזאת לא רשומה בשום מקום, אבל אלפי שחקנים במכבי חיפה גדלו בצילה. שתי התל-אביביות נחשבו מאז ומתמיד כ"רשומות בטאבו" על כל התארים בישראל, עד לשנת 1983. מאותה עונה בה מכבי חיפה זכתה בתואר האליפות הראשון שלה השתנו סדרי עולם בכדורגל הישראלי. בתוך 17 שנים הפכה מכבי חיפה לקבוצה מספר 1 בכדורגל הישראלי ויש לה קבלות מוצקות. חמש אליפויות, ארבעה גביעי מדינה, הופעות הירואיות בגביע אירופה כולל הופעה ברבע-גמר גביע אירופה למחזיקות גביע (1999) וניצחונות שגרמו באירופה למחיאות כפיים לא וירטואליות (פארמה, טורפדו מוסקבה, פריס סן-ז`רמן). לכן, אולי מפתיע לשמוע את דוידוביץ "מוותר" כל כך בקלות על משחקי הדרבי הבאים למען השגת האליפות, תואר שהוא מעולם לא זכה בו כמו גם רוב שחקני הקבוצה, למעט ראובן עטר, אלון חרזי, אריק בנאדו ומרקו בלבול. ודוידוביץ לא אמר את הדברים מהשפה לחוץ. גם הוא, שחונך על ברכי הווינריות במחלקת הנוער, מבין מה שכל אוהד של מכבי חיפה מבין : האליפות לא עוברת במשחקי הדרבי. דין שלוש הנקודות שלו שוות בדיוק כדין שלוש נקודות מול כל קבוצה לאומית אחרת. אין היום אוהד אחד (לא שניים, רק אחד) שמוכן לוותר על התואר, בניגוד לקבוצות אחרות שאוהדיהן רואים בניצחונות יוקרתיים הגשמת הפנטזיות שלהם, ולעזאזל ספירת הכסף במדרגות. מכבי חיפה משופעת בתבוסות שהנחילה להפועל חיפה. היא לא נזקקת לזקני הדור כדי שינברו 39 שנים לאחור, כדי לבדוק מתי ניצחה לאחרונה בהפרש 3 שערים. כל ילד ונער שנולדו בעשור האחרון ידקלמו את התבוסות שמכבי הנחילה להפועל בעשור האחרון. 0:3, 0:4, 1:4, 0:4, 1:6, 0:4, 0:4 ? אלה תוצאות שהושגו רק בשמונה השנים האחרונות והיו גם הרבה ניצחונות צנועים יותר. השאלה הגדולה היא מה הביאו ניצחונות אלה, וכאן גם שחר כמו גם דוידוביץ מבינים שאפשר לנצח בדרבי, להתבשם ממנו מספר ימים ולא לזכות בתואר. מכבי חיפה עדיין מלקקת את פצעי העונה שעברה. היא ניצחה את הפועל פעמיים 2:3 ו- 0:4 , סיימה משחק נוסף בתיקו אפס והעיפה את ה"אדומים" מהגביע בפנדלים. מה יצא מההצלחה העירונית הזאת? כלום. הפועל תל-אביב זכתה בדאבל ולחיפה נשאר רק המקום השני.
בעונת 96/97 עוד שני ניצחונות למכבי מול הפועל וגם הפעם נפלה בחלקה הסגנות. אותם הדברים בעונת 94/95 ואותו מבחן תוצאות מאכזב. בעונת 1992/93 מכבי חיפה הביסה את הפועל חיפה 3 פעמים (0:3, 0:4, 1:4) ועם כל הכבוד והיוקרה דורגה בסיום במקום החמישי, במרחק 24 נקודות מהאלופה, בית"ר ירושלים. ומה עזרו למכבי חיפה שני הניצחונות בדרבי בעונת 1985/86? היה 0:4 וגם 0:2 ובסוף העונה מכבי חיפה הפסידה אליפות שלישית ברציפות בגלל שער מעורר מחלוקת שכבש גילי לנדאו מהפועל תל-אביב שהחזיר את ההגמוניה לעיר הגדולה. מי שמציץ למשחקי העבר יגלה כי מכבי חיפה "הצליחה" אפילו לרדת לליגה השניה אחרי שני ניצחונות על הפועל חיפה. בעונת 1973/74 ניצחה מכבי פעמיים (1:4,1:2) וזה לא עזר לה להישאר בליגת העל. בעונת 1958/59 הספיקו שני ניצחונות על הפועל לזכייה בתואר "אליפות החורף" ולא יותר. מכאן שהפסד הבכורה, עד כמה שיהיה אכזרי ומתסכל, אינו בבחינת סוף העולם. היה בו חידוש מסוים, כי זאת הפעם הראשונה שמכבי חיפה מנוצחת בדרבי כאשר היא במקום הראשון, אבל כמו שננאד פראליה אומר: אני מוכן להפסיד גם את הדרבי הבא ולקחת את האליפות.
רק מי שמסתכל מעבר לכתף (הנשיא שחר), מי שמוחל על כבודו ומקצוען אמיתי(דוידוביץ) ומי שמכיר במבחן התוצאה (פראליה) מסוגל להבין שמכבי חיפה אינה תרנגולת עיוורת שמוצאת זרעון פה ושם. היא בנויה לטווח של ליגה ארוכה ורק במחזור האחרון (38), ניתן יהיה להעריך אם הדרבי גרם נזק ממשי. לפי כל הסימנים, לא זה המשחק שיקבע אם מכבי חיפה תזכה באליפות השישית שלה.
