בתריסר משחקים, החל משנת 1975 השתתפה מכבי חיפה כאשר יציעי העץ/אבן/ פלסטיק קרחים. לא תמיד היא הייתה האשמה אבל אוהדיה הרבו לסבול. גם בשנות השישים נאלצה מכבי חיפה לשחק מחוץ לקריית-אליעזר אבל אז היה מקובל להעניש קבוצות במשחקי רדיוס עם קהל, כך שמגרש הפועל חדרה הפך לא פעם אכסניה לקבוצה החיפנית. תמיד התמלאו יציעיו ב- 8000 צופים. לא היה יותר מקום. הראשון שפתח את סדרת משחקי ה"אין קהל" היה משחק בליגה א` מול הפועל נתניה שהסתיים ללא שערים. במשחק זה (פברואר 1975) שותף בין השאר שלמה בנאדו, אביו של הקפטן בהווה, אריק שחווה בעצמו על בשרו על אופי התפאורה המצפה לו. משחק זה התקיים, איך לא, במגרש הפועל בחדרה. באותה שנה , 9 חודשים מאוחר יותר, אחרי ששבה פעם שניה ללאומית "התגעגעה" חיפה לחדרה ובחרה לארח במגרש זה את מכבי יפו וגם ניצחה אותה 0:1 משער שכבש מתי שפירא בדקה ה- 40. שלושה ימים מאוחר יותר שבו החיפנים לחדרה למפגש מול הפועל חדרה במסגרת הגביע. התקנון לא אפשר לארח החדרתים במגרשם וחיפה נסעה עוד מספר מטרים כדי לארח את הפועל חדרה במגרש מכבי חדרה ולנצח אותה 2:3 משערים שכבשו משה אגמי (2) ויצחק אהרונוביץ, כיום פרשן בתקשורת החיפנית. ואם חשבתם ש"פסטיבל חדרה" הסתיים, חכו בסבלנות. פחות משבועיים מאז מפגש הגביע, שוב הגיעה חיפה לחדרה למגרש מכבי וגם הפעם היריבה הייתה הפועל חדרה שלשם שינוי גברה על המוענשים מהצפון הקרוב 0:1 (נובמבר 1975). שנה תמימה שרר "שלום בית" בין אוהדי מכבי חיפה ליריבות ובדצמבר 1976 שוב נטלה קבוצתם את מקל הנדודים וחזרה, נכון, למגרש הפועל חדרה בו ארחה את הפועל תל אביב עמה סיימה בתיקו 2:2 משערים של גבי לסרי (עצמי בדקה ה- 1) ושאול חייק מול תגובה אדומה של יהושע פייגנבויים ואמיר ליברמן. אבל העונש האמיתי הומטר על ראשם של החיפנים ב- 25 בדצמבר 1976 באצטדיון של פתח תקווה. אז שיחקה בו הפועל המקומית אלא שבאותה "שבת אדומה" הופיעו על כר הדשא מכבי יפו כאורחת ומכבי חיפה על תקן של מוענשת. באותם ימים,לא כמו היום, אם שתי קבוצות הופיעו בתלבושת זהה, חובת ההחלפה חלה על המארחים. הגורל , מבלי להיוועד מראש, הפגיש שתי קבוצות בלבן. יפו עם מכנסיים שחורים, חיפה עם ירוקים. מה עושים עם החולצות ? מכיוון שלא היה קהל, ביקשו החיפנים את עזרת אנשי הפועל פתח-תקווה. ואלה, שלעולם לא תראו אותם בחולצות אדומות (קבוצת הפועל היחידה !) הסכימו להשאיל ל"ירוקים" סט אדום, רחמנא ליצלן. לספר היום לאוהד מכבי חיפה כי שחקנים "התבוללו" לשעה וחצי, ייראה כמהתלת 1 באפריל. צופים לא היו אבל אפסנאי הקבוצה, ואסילי (כן, זה עם האצבע הזקורה) לא יכול היה לשאת את ה"חרפה" ועזב את המגרש בדרך הבייתה לחיפה. טלוויזיה לא הייתה, התמונות ממילא היו בשחור- לבן וצופים לא היו בכלל. ובכל זאת נותר כתם אדום על המפה הירוקה. בלהט התלבושת כמעט ונשכחה תוצאת המשחק - 0:2 למכבי יפו. ההרכב החיפני שעשה "היסטוריה" כלל את: עמנואל שוורץ, יוסי קרמר, משה אדלר, שאול סלמה, יעקב דרך, אריה עפרוני, מוטי ברגר, שמעון קוזיה, שאול חייק, ברוך ממן, מאיר בן-שטרית. שותפו: עודד בלוש ושמעון נגולה.
4 חודשים שרר שקט עד שהפועל ירושלים ספגה עונש רדיוס ללא קהל( אפריל 1977) ובחרה בשכונת התקווה. במכבי חיפה בוצעו חילופי מאמנים כאשר אלי פוקס המיתולוגי החליף את שמעון שנהר וחיפה צהלה ושמחה. שער עצמי של נחום תא-שמע (דקה 29) חרץ את גורל המשחק לזכות חיפה אבל לא הצילה את החיפנים מנשירה לליגת המשנה. במשחק אחד, גם הוא מיוחד, לא נאלצו אוהדי מכבי חיפה לחפש עמדות תצפית. הפועל חולון (מאי 1979) אמורה הייתה לארח את חיפה במגרש ברעננה. החולונים עשו חשבון פשוט שהליגה נגמרה, כסף הם לא יראו כי אין קהל ובחרו בדרך הקלה. חיפה ניצבה למשחק, גם חולון, אבל המשטרה כלל לא הוזמנה ולשופט דוד יצחקי לא נותר אלא לשרוק לסיום המשחק עוד בטרם נשרקה שריקת הפתיחה. ועדת המשמעת העניקה ניצחון טכני לחיפנים. זוכרים את הפועל חדרה ? אז גם היא הוענשה לא פעם ובפברואר 1980 בחרה לארח את מכבי חיפה באצטדיון קריית-חיים. מין אחווה. חיפה באה אליהם בקביעות, אז הם גומלים. מכבי חיפה ניצחה 0:1 משער של הבלם משה אדלר שהוחזר אחרי שהודיע על פרישה אבל ה"קטע" התרחש בדקה ה- 20. איתן אהרוני מחיפה ואורי מסוארי מחדרה התקוטטו והורחקו בידי השופט שלום לוי. בדרך כלל, הרחקות נבלעות ברעש הצופים, הפעם נשמעו קולות המורחקים כמו הוקלטו באולפן הקלטות. כבר אמרנו שלא תמיד חיפה ישבה על כס הנאשמים. בשנת 1982 אוהדי הפועל באר-שבע סרחו ובגללם נאלצה מכבי חיפה להרחיק עד קריית-גת. זה היה רדיוס אמיתי. בלי קהל, בלי אווירה אבל שערים היו ושניהם בצד הלא נכון מבחינת חיפה. נגמר 0:2 לשועלי הנגב. מי שנאלץ לחזור 300 ק"מ עם פנים נפולות היו חניכיו של ג`וני הרדי. אם התלבושת ה"ססגונית" בפתח-תקווה גרמה לפנים נפולים בחיפה, במחזור ה- 26 של עונת 1983/84 עיר הכרמל נשטפה באור נגוהות. בית"ר ירושלים דהרה לאליפות, חיפה ניסתה לצמצם. שני מחזורים לפני כן, התארחה בחיפה קבוצת בני-יהודה ו"העזה" לסחוט תיקו ממכבי חיפה. האוהדים "לקחו קשה" את התיקו שכולו הפסד וכילו זעמם באוטובוס האורחים. היה שמח בקריית-אליעזר, במובן השלילי של המילה. ועדת המשמעת שליד ההתאחדות לכדורגל לא ריחמה על חיפה. היא פסקה על משחק ביתי ברדיוס 50 ק"מ מחיפה ונגד מי ? בית"ר ירושלים ! פעם ראשונה ואחרונה בישראל ש"משחק עונה" יהיה בלי קהל. חיפה התחננה וחשפה שייגרם לה נזק של 150 אלף שקלים, סכום עתק במושגים של שנות ה- 80. כלום לא עזר. הטלוויזיה ביקשה לצלם וחזרה בה. שעת המשחק נקבעה ל- 10.30 בבוקר, כי אחר הצהריים אמור היה להתקיים משחק נוסף במגרש מכבי בנתניה. ואתם באמת מאמינים שלא היה קהל ? הלוואי על רוב קבוצות ליגת העל מספר הצופים שצפו במשחק מעבר לגדר, מעל גגות ומרפסות, משאיות ומנופים וכל מה שהיה גבוה מחומת המגרש. המשטרה העריכה את מספר הצופים באלפים שראו את מכבי חיפה מנצחת 1:2 (שערים של משה סלקטר וזאהי ארמלי מול שער כבוד של אלי אוחנה). זה היה רדיוס מתוק ומי שנסע דרומה בשעה אחת בצהרים, סבור היה שאלפי החיפנים אכן ממשיכים את השמחה מתוך המגרש.
אחרון משחקי הרדיוס, שוב לא באשמת החיפנים, היה לפני 9 שנים. מכבי יבנה נענשה, העבירה ביתיותה ל"מכתש" בגבעתיים והולידה הפתעה. האחרונה בטבלה ניצחה את מכבי חיפה 1:2 ומההרכב החיפני ממשיכים להופיע עד עצם היום הזה רק אלון חרזי, מרקו בלבול, ראובן עטר ואריק בנאדו ששותף כמחליף. אז הם לא סבלו, כי חיפה סיימה את העונה. ביום שני, בפעם הראשונה, מכבי חיפה תרצה עונש ללא קהל במבצרה. חידוש לא מרענן.
