או-טו-טו זה מתחיל. מכבי חיפה נכנסת למעגל המשחקים באותה רגל בה נכנסה ב- 17 השנים האחרונות. וכאן הייחוד הגדול. אין קבוצה שזכתה בשש אליפויות במהלך 30 השנה האחרונות. לפני כן שלטו התל אביביות והפועל פתח-תקווה. מכבי חיפה הייתה על המפה, אבל ניערו אותה כמו פירורי לחם. משנת 1984 חל המפץ הגדול ובעקבותיו מכבי חיפה הכניסה לכדורגל את אלמנט הדרמה. אין בארץ קבוצה שהצליחה לגרום התרגשות כל כך גדולה כפי שחיפה עשתה. היכן להתחיל ? בואו לאליפות הראשונה אותה תמיד אוהבים כמו אהובה ראשונה. מכבי חיפה פיגרה ב- 13 נקודות אחרי בית"ר ירושלים שהוליכה בבטחה בדרך לאליפות הראשונה שלה. את הסוף כולם יודעים. התואר הראשון של חיפה העמיד אותה אוטומטית כמועמדת לאליפות נוספת בשנה שלאחר מכן. אז לא דיברו על "תסמונת האליפות השניה" כמו הפסטיבל שנערך כיום. חיפה לא המציאה את רצף האליפויות. קדמו לה הפועל פתח-תקווה (5 פעמים )הפועל באר שבע (2) ואחריה מכבי תל אביב (2) ובית"ר ירושלים (2). השורה התחתונה: אם ניל ארמסטרונג הסתובב על הירח, לא היה ספק שהוא לא יהיה האחרון. כך לגבי מכבי חיפה. אם בעבר כבר עשתה שתי אליפויות והייתה קרובה לשלישית רצופה (עונת 85/86 אותה הפסידה בגלל שער מנבדל של גילי לנדאו מהפועל תל אביב), מדוע לא תוכל לשחזר את המבצע ? האם רק בגלל אותה "תסמונת" שנמצאת כנראה בממדים כאלה רק בישראל. לא במקרה מוכן ראובן עטר, אחד המוהיקנים האחרונים שהקריירה שלו מתפרסת על פני שלושה עשורים, לומר שהוא שואף שמכבי חיפה תהיה ה"מכבי תל אביב בכדורסל" של הכדורגל הישראלי.
ומה קרה בעונת 1988/89 כאשר מכבי חיפה פתחה את העונה במינוס שתי נקודות בגלל בעיות תקנון תשלומים ובסוף העונה זכתה באליפות לפני הפועל פתח-תקווה של גיורא שפיגל ואברהם גרנט. ראיתם עוד קבוצה שהתחילה מתחת לרצפה וסיימה בראש גג הרעפים ? לא. עכשיו רשמו את עונת 1993/94. באחריות, המשיח יגיע הרבה לפני שעונה כזאת תשוחזר פעם נוספת. אם היום מכנים את מכבי חיפה "קבוצת החלומות" והשאלה המסוכנת הנשאלת היא "מתי תזכה" (אין דבר כזה !), בעונה ההיא הפאזל נבנה במהלך העונה. לקחו קבוצה שעונה קודם לכן נכשלה כישלון חרוץ. הוסיפו לה שוער (רפי כהן), בלם זר בחסד (רומן פץ), קשר זר צעיר שכולם לעגו לו והיום מתגעגעים אליו (סרגיי קנדאורוב) וחלוץ פורה בדמותו של אלון מזרחי שהצליח רק בקבוצה קטנה (בני יהודה). בחשו אותם עם "חומרים" שכבר נמצאו בחלון הראווה של המועדון, ראובן עטר, אייל ברקוביץ, איתן אהרוני, אלון חרזי, משה גלאם, אלון חזן ורוני לוי ולא שכחו את הספסל עם איבן גצקו , אריק בנאדו ושי הולצמן. עם אלה הלכו למלחמה וחסרו בלי "הרוגים" "פצועים" או "שבויים". העונה ההיא הסתיימה ללא הפסד בליגה בת 39 מחזורים. "משל הירח" לא חל על העונה הזאת, למרות שמכבי תל אביב עשתה מבצע דומה בתחילת שנות ה- 50 , אם כי בליגה קצרה הרבה יותר. הקבוצות של אברהם גרנט אינן מרבות להפסיד בכמויות גדולות ואם יש לו "רק" שלוש אליפויות ברזומה שלו, למכבי חיפה יש חלק גדול בכך. עוד שלושה תארים גרנט הפסיד למכבי חיפה. כאמור, בעונת 88/89 ואחר כך את עונת הדאבל (90/91) שעד היום הוא טוען שהשופטים גזלו לו אותו ממנו בהחלטות שגויות. פעם שלישית באותה עונה הרואית של מכבי חיפה כאשר צברה 95 נקודות לעומת 88 של מכבי "גרנט" תל אביב. מי שזוכר את העונה ההיא "מריח" משהו דומה על הכיריים של העונה שבפתח. חמין שופרא דשופרא.
"תסמונת אליפות" לא תהיה בחיפה, כי השחקנים הותיקים (עטר, חרזי, בנאדו, בלבול) עטורים מכל טוב, הזרים זכו כבר באליפות בארץ ( כולל רוסו) הצעירים טעמו רק פעם אחת ויש כאלה שהגיעו למכבי חיפה כדי להתבשם וללגום שמפניה, לאו דווקא מגביע המדינה. הסכנה היותר גדולה טמונה בסימון המותג "מכבי חיפה אלופה". לפעמים סימון המטרה והריצה אחריה מצליחים ולעתים חרבון עולם. כבר הזכרתי שבעונת 84/85 מכבי חיפה "סומנה" כאלופה עוד לפני השריקה הראשונה וקלעו בינגו. אבל מה קרה כעבור שנה כשסימנו אותה שוב ? האם הייתה צריכה להמתין לשגיאת חייו של השופט צבי שריר כדי להפיל את המהמרים ? היו המון שגיאות בדרך. הצלחה גדולה הייתה גם בעונת 90/91 ואין לאיש הסבר מדוע. בכתובים רשום במפורש כי ברגע שכף רגלם של איתן אהרוני ואברהם אבוקרט דרכה על אדמת ישראל, ברגע ששבו ממחנה אימונים בחו"ל, השניים הצהירו ולא במכס: " השנה אנחנו לוקחים את האליפות בהליכה". אי אפשר להצביע על שני הצנועים הללו כשחצנים חסרי מנוח ועד היום אי אפשר לשאוב מהם מנין לקחו את ההברקה שהסתיימה בדאבל. שימו לב לחוליית הקישור של מכבי חיפה באותה עונה: אברהם אבוקרט , ראובן עטר, איל ברקוביץ, טל בנין ואלון חרזי. שלושת האחרונים בקושי בני 20 , עטר מעט יותר ורק אבוקרט ותיק. ואלה רשמו את מכבי חיפה בספר הדק של ה"דאבליסטיות". היו להם שותפים נאמנים כמו השוערים, גיורא אנטמן וגיורא אנטמן, הבלמים רפי אוסמו וליאור רוזנטל וחלוצים מסוגם של איתי מרדכי ומשה אייזנברג. לא סקוררים אבל גם לא תרנגולות עיוורות שמוצאות גרגר פה ושם. המעניין הוא שהתקשורת הלכה שבי אחרי הצהרות השחקנים, קבעה מראש שמכבי חיפה תוכתר ומי כמוה לא אוהבת לאכזב, בפרט כשהמחמאות מגיעות מכוון בלתי צפוי.
אבל הפספוס של שנות התשעים נפל בעונת 94/95. אמנם, המאסטרו ראובן עטר חצה את הכביש ולבש, רחמנא ליצלן, את מדי הפועל חיפה, אבל במקומו הביאו את חיים רביבו. עד היום לא הצליחו לשכנע אותי שרביבו, המככב היום בליגה הטורקית , היה עדיף על פני עטר. נכון, הוא זכה פעמיים במלכות השערים, אבל זה לא הספיק ליותר ממקום שני, פעמיים אחרי מכבי תל אביב של גרנט ודרור קשטן. תעצמו את העיניים ודמיינו חוליית קישור עם אלון חזן, איל ברקוביץ, רוני לוי, סרגיי קנדאורוב וחיים רביבו. הכל נצץ זהב. כל יריבה הייתה מצטיידת בטיטולים כי בצומת חדרה השחקנים כבר היו עושים פיפי מרוב פחד. הם "תקעו" שישיות וחמישיות אבל פגם אחד "דפק" אותם : הם לא ידעו לשחק על 0:1 קטן. מנגד, גרנט עם מכבי תל אביב הטקטית שלו כן ידעו ובסופו של מאבק ה"צפוניים הדרומיים" חתכו את הקופון. חיפה נותרה עם גביע אופ"א.לא במקרה תשמעו את גרנט גאה באליפות הזאת לא פחות, ואולי יותר, מאליפויות אחרות שלו שהושגו מול יריבות נחותות יותר. גם השנה מאגר השחקנים של מכבי חיפה מעורר תיאבון. גם השנה הם "מסומנים" וגם השנה רבים מאמינים שאותה תסמונת ישראלית תפעיל את הטורבינות. גם השנה חובת ההוכחה חלה רק על מכבי חיפה. אין לה את ה"אבוקרט ואהרוני" שלפני 10 שנים מסיבה אחת פשוטה: השחקנים יודעים היום שהם מטרה להפתעות. הם צריכים להיות חכמים ולא צודקים. פשוט, אירופה מחכה להם בפעם המי יודע כמה.
