72 שעות אחרי "אסון קרית-אליעזר" הגיע הזמן לעשות סדר ביציע ג`. לא ביציע עצמו כמו בקו החשיבה של אוהדים וסתם אנשים שמקשקשים ומבלבלים, בלי לרדת לעומקם של דברים. אמיר רנד שחגג לפני יומיים את יום הולדתו ה- 15 הוא בן משפחתי. כשרואים מראות כאלה בארצות העולם השלישי, לא עוברים על כך לסדר היום. הזעזוע ענק. כשהשריפה משתוללת בבית, רואים מכאן מה שלא רואים משם. וה"שם" הוא אותם פרשנים שמבלבלים ומתבלבלים. הם חושבים שיש להם עסק עם עוד אוהד "חייתי", כי נוח להם להפוך את כל יושבי יציע ג` לחיות אדם. קשה לקלוט עד כמה אהב את היציע הזה. לא במקרה נמחץ כשהוא עומד בשורה השניה. עשר הדקות האחרונות היו עבורו כנצח. הוא רצה להיות בין הראשונים שידרכו על משטח הדשא בו אליליו התרוצצו במהלך השנה. אולי אני לא אובייקטיבי, אבל בכל השעות הרבות ששוהים ליד מיטתו, מבינים כי 98 אחוזים מיושבי יציע ג` הם "תור הזהב" של היציע האומלל/מקולל. אמיר החל לינוק את אהבתו למכבי חיפה בביתי. לא בבת אחת. ילד חכם ונבון לא קופץ למים הסוערים בקפיצת ראש. הוא נולד במאי 1986 , משמע, את שתי האליפויות הראשונות פספס שלא באשמתו. את אליפות 89` ומאוחר יותר 91` ראה רק כשהיה בן 8 . שעות על גבי שעות הלעטתי אותו בקלטות האליפות. ואז הגיעה האליפות ב- 94` ואמיר "נדלק". הוא הבין שהוא רוצה להצטרף לקבוצה האקזוטית מכולן. ואין אוהד שלא התחיל מיציע ג`. כולנו, הזקנים, בעלי הכרס והקרחת התחלנו שם. גם אמיר רצה. לא עזרו השכנועים הרבים לעבור ולשבת אתנו ביציע 2 או 4. "כשאגיע לגילכם, אשב שם" נהג ללעוג לי. ולא מרוע לב. עיניו היפות והבוהקות הסגירו את הלהט לקבוצה. את דמי הכיס שלו "בזבז" על כל מוצר חדש שיצא לשוק. כשנכנסים לחדרו הפרטי בביתו, אי אפשר לדעת אם מדובר בדירה או בסניף של חנות המזכרות של מכבי חיפה. טיפוס אופייני של אוהד יציע ג`. לא מתפרע ורחוק מלהיות מופרע ויסלחו לי אותם חוליגאנים בודדים שקלקלו את שמו הטוב של היציע הכי טוב בקרית-אליעזר.
חלק שני
אמיר הוא השגריר הנאמן ביותר של מכבי חיפה וחבל שבגלל מצבו הרפואי כיום, הוא אינו מסוגל לראות את ההמולה סביבו. קשה לי להיזכר באוהד נוסף ש"הקריב" את בריאותו. אילו ידע שסביב מיטתו מתכנסים כל השמנא וסלתא של הקבוצה אחריה רדף, הוא לא היה מרשה לעצמו לשכב ללא זיע. אילו ראה את השחקנים האהודים עליו, מרעיפים עליו כל כך הרבה אהבה, ולא מרחמים, היה קופץ על רגליו ומצדיע להם, כפי שהם מצדיעים לו. לא במקרה מכבי חיפה היא משפחה ואמיר רנד הוא בן משפחה אמיתי. צריכים לראות כדי להאמין. החל מפניהם חרושי הדאגה של נשיא המועדון, יעקב שחר והמנכ"ל, חנן שפגט, עבור דרך שחקני הקבוצה וכלה באוהדים מן השורה, כמובן מיוצאי יציע ג`. השחקנים, מושא הערצתו של אמיר, מכירים מקרוב את כל ה"משוגעים הירוקים", ולא רק אלה שנצמדים להצלחה ונסים מכשלון כמו ממחלה.
חלק שלישי
אמיר ציפה לחגיגה הגדולה. עוד לפני שנודע שמכבי חיפה תהיה אלופה, הוא הבטיח להגיע למגרש בחולצה מספר 15 שלו. בלי קשר ליום הולדתו. הוא הבטיח לבוא בלבן, בלי קשר למדי הקבוצה הלבנים שהוחלפו שבוע קודם לכן מירוק. גם בלי קשר לחג השבועות. רק דבר אחד הוא לא הבטיח. על חולצתו מוטבע שמו של יוסי בניון ואיתה גם פונה במצב קשה לבית החולים. הוא לא הבטיח ל"פגוש" את יוסי כשזה ממש מרעיף עליו חום ואהבה, כאשר הוא אינו מסוגל אפילו להצטלם אתו או לבקשו שיחתום לו. זה לא היה בתכנית של אמיר, תלמיד "אורט" קרית-מוצקין. הלב בוכה ומתפלל. בניגוד לפרשנים, איש במשפחה לא מחפש אשמים. העיניים נשואות ומבקשות שאמיר יפקח את עיניו, יחייך את חיוכו הממזרי ולא יתבייש לומר: " כן, אני אמיר רנד, החוליגאן המדומה מיציע ג`". אתם תראו, הוא עוד ישוב והלוואי ונצליח לשכנעו לא לחזור ל"זירת הפשע". בעצם, אין סיכוי שנצליח.
