זר, ומי כבר יכול להיות זר כאשר שמה של מכבי חיפה מוכר היטב במסדרונות אופ"א, לו היה נקלע בימי הקיץ הלוהטים לישראל, לא היה מאמין שמכבי חיפה נשארה עדיין קונצנזוס בכל הקשור למועמדות הרציניות לריצה בצמרת ולזכייה בתואר/ תארים. אלמלא אוהדי הפועל תל אביב היו מתעקשים ומשחררים ולו למספר שניות את שורת המחץ משירו של אריק איינשטיין ("ואיזה מסכנים האוהדים"), סביר להניח שקומץ אוהדים חיפנים היו מנסים לאמצה לחיקו. מתי מעט בלבד. המונדיאל הקהה במעט את העוצמה. מדי בוקר קמים אוהדי חיפה, מציצים לכותרות העיתונים וה"לב נקרע". מכבי תל אביב מפעילה רכבת אווירית של שחקנים מוכרים ופחות, בהפועל תל אביב המאמן אלי גוטמן כורע על ברכיו ומתחנן ששחקניו הבכירים יישארו בקבוצה כדי שלא יעמוד בפני שוקת שבורה ובחיפה הס.
השקט הזה אינו ריפיון, אינו הרמת ידיים, אינו הכרה שבמכבי חיפה החליטו לפרוש מהמירוץ עוד בטרם החל. השקט הזה הוא ה-DNA של המועדון ומי שמשכיל להבינו, מבין טוב יותר מדוע בחיפה לא מתרגשים כאשר בכרך התל-אביבי הלחץ מרקיע שחקים. לא במקרה בדף השער הכנסתי את הכותרת שבה נראים רוברטו קולאוטי ומיכאל זנדברג צוהלים. זאת אינה כותרת אחרי עונת אליפות, זאת תמונה נדירה בנוף הכדורגל הישראלי, זאת כותרת שלעולם לא תוכלו לצפות בה פעם נוספת. בלעדית למכבי חיפה ולמעריב שפרסם אותה. ארבעה חודשים קודם לכן חיפה נותרה חסרת כל, לכאורה. ואליד באדיר ברח להפועל תל אביב בגלל כסף, ג'ובני רוסו כנ"ל למכבי תל אביב וגם הפריע לו ש"אצל רוני לוי קשה לי לעשות צחוקים" ואליניב ברדה אף הוא עבר ל"אדומים" כדי לשחק יותר. את המצב היטיב להגדיר סטניסלב דוברובין, כדורגלן מכבי פתח תקווה: "לרגע הזה חיכה כל הכדורגל הישראלי. בלעדי רוסו, באדיר וברדה חיפה איבדה את כוח ההרתעה שלה וכעת קבוצה אחרת תוכל לנשל אותה מההגמוניה" (סוף ציטוט).
ברשותכם, תזכורת קצרה איך קבוצה גדולה בישראל ממשיכה לתפקד אחרי טראומות ספורטיביות: * תקלה בגביע אירופה וממכבי חיפה נמנע מלארח את ליברפול הגדולה והיא מסיימת את דרכה עם הפסד טכני. * מכבי חיפה מפסידה אליפות בטוחה בגלל הפרש שערים למכבי תל אביב (2003). * דקה או 60 שניות חסרות למכבי חיפה כדי לקפוץ לבית האלופות אבל הפסקות חשמל ושער אומלל מחסלים שאיפותיה ושולחים את רוזנבורג לשלב הבתים. * עוד שער אומלל, הרחקה מצחיקה ושער בדקת הסיום מרחיקים את חיפה (מול מאלמו) מהופעה אפשרית נוספת בבית האלופות. מישהו יכול, מלבד נשיא המועדון יעקב שחר, לחשב את ההפסד הכספי העצום (עשרות מיליוני שקלים) שנגרם, שלא לדבר על עוגמת הנפש הספורטיבית. מכירים שחקנים ישראלים רבים שהופיעו בצ'מפיונס- ליג ?
איך מכבי חיפה יצאה מהמשברים האלה כאשר אפילו שחקניה נותרו חסרי אונים והיו ביניהם גם כאלה שהטילו ספק ביכולת הקבוצה להמשיך ולרוץ לאליפויות. כפי שמיכאל זנדברג אמר אחרי רוזנבורג: "אני לא יודע אם נצליח להתאושש מהמכה הזאת". * אחרי "פרשת ליברפול" חיפה זכתה באליפות. * אחרי אובדן האליפות למכבי ת"א, חיפה זכתה בתואר השביעי. * אחרי עוגמת הנפש מול רוזנבורג חיפה הוכתרה בשמינית וזכתה בתואר כשלזכותה 11 נקודות הפרש מהמקום השני. * אחרי האכזבה מול מאלמו ועזיבת "שלושת המוסקטרים"- חיפה דרסה את הליגה, סיימה אותה בהפרש בדיוני בן 16 נקודות מהסגנית שרק אלוהים זוכר מיהי ולא השאירה גרגר לאיש. הטוטאל-פוטבול ששיחקה בעונת 2005/06 עוד יילמד שנים ארוכות ואיך כתב אודי טרלו ב"הארץ"- "תנו לישון, מדוע הערתם אותנו וסיפרתם לנו שחיפה חלשה בלי רוסו, באדיר וברדה"( 30 באוקטובר 2005). הגדילה לעשות חברת ההימורים "ויקטור צ'נדלר" שהחליטה לשלם למהמרים את כספי הזכייה שלהם כבר אחרי המחזור השביעי (!!) והמנכ"ל מייקל קרלטון נימק זאת בכך ש"הפערים בין חיפה לשאר הקבוצות עצומים וברור מי תזכה באליפות. אין סיבה שניתן ללקוחותינו לחכות לכסף עד לסיום העונה שלמעשה הסתיימה". ואת זה הוא אמר בנובמבר 2005 כאשר בקופה נותרו 78 נקודות. בלתי ניתן להסביר...
מכאן הדרך לקיץ הנוכחי קצרה. לכאורה, חיפה רדומה אבל היא ערה, נושמת ובועטת. לא שוברת חלונות של השכנים. אלישע לוי נקלע לסיטואציה שכל מאמן בכיר חושש ממנה. עוד הוא בטוח שאחרי שדקל קינן הביע רצונו לשחק באירופה (והוא מתכוון אירופה) נותר לו רק לאייש בלם ליד ג'ורג' טאקשיירה. מעשה אדם, גם הוא ביקש לעזוב לפ.צ.ציריך, לא רק ביקש אלא התעקש למרות החוזה. לנשיא שחר הייתה סיבה מצוינת לקרוא לבלם הפורטוגלי, לשלוף מהקלסר את החוזה ולומר לו כפי שעשו בהפועל תל אביב לדאגלס דה-סילבה: "חביבי, כשאני חותם על חוזה אני מכבדו, אנא נהג כמוני". אבל חלק מה-DNA של חיפה אותו עיצב שחר, שחקן שרוצה ללכת יילך, בתנאי שיביא את תג המחיר. מהרגע שהביא, שלום ואולי לא להתראות. בשלושת השבועות האחרונים נזרקו לחלל האוויר לא פחות מתריסר שמות של בלמים. קשה היה אפילו לעקוב אחרי מסעות הכותרות הבומבסטיות שלחלקן הגדול לא היה כיסוי במציאות. למחנה הגיעו מעט בלמים שנטלו חלק במשחקי האימון, כעת נותר למאמן רק להחליט את מי הוא מעדיף. אפשר לסמוך עליו, בפרט אחרי שעינו צדה את טאקשיירה הבלתי מוכר (מאה אחוזים מהאוהדים אפילו לא ידעו מי זה והתגובות בהתאם בפתיחת העונה) שגם הפעם יבחר בפינצטה את מעוז ההגנה. ולא קל הדבר, כי לפי שעה קינן לא בתוכניות. ולא קל לבנות כאשר ברקע לא ברור עם העזיבה סופית-סופית.
שלא לדבר על רצונו של שלומי ארבייטמן לשחק בבלגיה. רצה, ביקש, הביא את תג המחיר שהנשיא שחר הציג ועוד מלך שערים חיפני פרש כנפיים. קדמו לו חיים רביבו, אלון מזרחי, רוברטו קולאוטי. עכשיו צריך להביא חלוץ חליפי? ברור שצריך. וזה יקרה ללא בהלה, ללא רגשי נחיתות ועם מחשבה מעמיקה. כי לא כל שחקן יכול ללבוש את המדים הירוקים. רבים רצו ולא זכו, מעטים לא רצו כי לא הבטיחו להם מראש את החולצה הראשונה. מועמדים ישנם, צריך רק להחליט את מי צריך או כפי שהמאמן אלישע לוי נוהג לציין: "למכבי חיפה אין בעיה של כסף". לא פשוט להביא שחקנים למכבי חיפה. עד כה רק אדריאן סילבה של ספורטינג הוחתם ועידן ורד. אריק בנאדו תמיד אורח רצוי. את ה"מצוד" על ורד חיפה לא החלה מהיום. כבר בינואר 2010 הצהיר ורד במעריב: "היום אני לא שווה מיליון דולר, אבל יעקב שחר יודע מה אהיה שווה בעתיד". נשמע כאילו בחיפה רוכשים שחקנים למטרות רווח ? להד"ם. מרשימת השחקנים שיצאו מחיפה לאירופה, ניתן ללמוד דבר אחד בלבד: אין בית ספר גבוה יותר לכדורגל בישראל מאשר מכבי חיפה. עם עובדות לא מתווכחים. לא במקרה, מי שיצא מעיר הכרמל "מבושל" היטב, נשאר באירופה שנים רבות (ברקוביץ, רביבו, בניון,יעקובו, רוזנטל). מי שביקש לקצר דרכים לא הגיע רחוק. בכל זאת יש בה משהו.
אבל הסיפור בה"א הידיעה, ותזכרו את זה בעוד שנתיים-שלוש, ההכרה הבלעדית של מכבי חיפה במחלקת הנוער שלה אותה נוהג שחר לטפח כבבת עינו. ליריבותיה חייב להיות איזה רומן אברמוביץ' פרטי כדי להמשיך ולרסק את כישרונות העתיד. בשנים האחרונות היו לחיפה בכל משחק 5-6 שחקני בית בהרכב הפותח (ולא שזה חשוב, כי מקום של כבוד שמור גם לשחקנים המחליפים). כך זה יהיה גם בעונה הקרובה. בשעה שבמחוזות אחרים מקוששים הרכב "זר" מלא, מעשה ארסנל לפני מספר שנים או לא מאפשרים לשחקני נוער להתפתח, במכבי חיפה מקפידים הקפדה מוחלטת שבוגרי נוער מוכשרים יתרמו למועדון שהשקיע בהם מיליוני שקלים. שחקני הנוער בהווה (סארי פאלח, סינטאיהו סלליך, טאלב טואטחה ואחרים), הדור שלפניהם (מוחמד גדיר, בירם כיאל, ליאור רפאלוב) והסניורים (ניר דוידוביץ ויניב קטן) הם המחצב האנושי הכי חשוב, בפרט כשנותנים להם את הבמה המרכזית. והם מקבלים אותה בשפע. הם, יחד עם עלי עותמן, אייל משומר, אייל גולסה וזרים מצוינים, מאפשרים לאלישע לוי והנהלת המועדון לכלכל צעדיהם בשקט, ללא היסטריה ובאמונה גדולה. וזאת אותה אמונה שהביאה לחיפה את שש האליפויות בעשור האחרון. ורוח זאת נושבת גם כעת, עדיין בהילוך נמוך כי הצהרות תמיד היו החלק החלש של החיפנים. הם אוהבים לדבר במגרש.
