מכבי חיפה, ערב נסיעתה למינסק למשחק הגומלין מול דינמו המקומית, לא תשנה את אופי משחקה גם אם ייסרו אותה בשוטים ועקרבים. מאז 1993 עת הופיעה לראשונה בגביע אירופה, השגרירה הכי נאמנה של הכדורגל הישראלי לא מצליחה ל"ייצר" משחק הגנתי נוסח זה שאינטר הפגינה מול ברצלונה. גם בגלל שלא היו ואין לה את השחקנים שיוכלו לעמוד 90 דקות ובקושי לעבור את האמצע ובעיקר, כי ההופעות באירופה הן בונוס בלתי רגיל, מעין חלון ראווה למועדון הירוק והיא אינה יכולה להרשות לעצמה ששמה יהיה שם נרדף לקבוצה מפוחדת הרואה במשחקים עול ולא הנאה. אפילו ב"אולד טראפורד" האגדי, החבר'ה באו לשחק ואפילו הוליכו 0:1 משער של יניב קטן.
דווקא בית האלופות של העונה שעברה, כאשר חיפה סיימה את ששת משחקיה בהפסדים וללא שער זכות, מלמדים יותר מכל על קו המחשבה החיובי של החיפנים שנכנעו חמש פעמים על חודו של שער (1:0) ורק פעם אחת בהפרש גבוה יותר, מול באיירן מינכן ברמת-גן (0:3) שכבשה צמד ממש בסיום. אפשר ללעוג ל"הישג" מכאן ועד להודעה חדשה, אך מי שמבין וראה את הכדורגל שחיפה הציגה, לא התקשה לראות שחיפה שיחקה את משחקה הרגיל, הגיעה למצבים מצוינים והחטיאה או שהשוערים המפורסמים של היריבות עצרו. לעומתה, בדרך כלל ממצבים נייחים ספגה בדקות הסיום. ויכול היה להיות ההפך. משחקים כפי שהציגה בבורדו ובמינכן אינם מלמדים על קבוצה מבוהלת. אדרבא, כבוד היה לראות את המאמן לוראן בלאן (בינתיים מונה למאמן נבחרת צרפת אחרי שכשלה במונדיאל) ולואיס ואן-חאל של הגרמנים, ניצבים על הקווים מזיעים ומבינים שאולי הכדורגל הישראלי לא מספיק מפותח כמו הצרפתי והגרמני אבל האלופה שלו קורצה מחומר שונה.
ואין שום קשר לשחקנים שהופיעו באותה עונה במכבי חיפה. ברור שעם דקל קינן וג'ורג' טאקשיירה, בירם כיאל ושלומי ארבייטמן החיים יכלו להיות קלים יותר (האמנם?), אבל כבר ראינו את מכבי חיפה עם 'כוכבי על' כמו ברקוביץ, רביבו ואחרים "עושים במכנסיים" כבר בשלב הראשון ומוליכים את הקבוצה לשום מקום. בעצם, ליציע. היום קל להם יותר לבקר מבחוץ, ומי לא זוכר את צווחותיו של ה"קוסם" שנשמע כמו תרנגולת שהגיעה לשוחט, שקבע שמסיללה וטאקסיירה לא שווים את החולצה שנתנו להם... בניגוד לאלה מחוץ למערכת, אלישע לוי הולך למערכה עם מה שיש לו ולא עם מי שאיננו. גם לא יעזרו לו קינות על חלב שנגנב וגם לא יזכה אותו בהנחת סלבס לקראת הגומלין. הוא צריך להכין את מכבי חיפה שתוכל לנצל עד תום את ה- 0:1 שיצרה לעצמה בקריית אליעזר. עד כמה שנשמע אופטימי, העובדה שחיפה כבשה ולא ספגה היא יתרון ולרגע אסור לזלזל בדינמו מינסק. ע"ע מוגרן שניצחה את מכבי ת"א ואקטובה שגברה על הפועל ת"א.
העובדה ששחקני מינסק לא התלוננו ולו פעם על תלאות מזג האוויר המטורף בישראל, החום והלחות, מעידה שבחוריו של גורמק מודעים למשימה. חיפה ערוכה לסכל וכעת הרשות נתונה לשחקנים החיפנים שיעשו הכל כדי לעבור לשלב הבא. למשחקי גומלין יש את הארומה המיוחדת שלהם. מזכירים משחקי גמר גביע מהם אין דרך חזרה. לחיפה ניסיון עשיר באירועים דומים, חלק מהשחקנים חווה אותם על בשרו. איש אינו מעוניין להיזכר במשחק הכי מפורסם של חיפה, אותו הפסד מרגיז מול רוזנבורג הנורבגית. תמיד יזכרו את מבחן התוצאה, את ההפסד הקטסטרופלי בדקות בהן היה ברור שחיפה תגיע פעם נוספת לבית האלופות ולא רק, תבטיח לעצמה מקום אוטומטי בשנה לאחר מכן. אכזרי להזכיר, אין משחק קלאסי יותר כדי להדגיש איך חיפה שיחקה מצוין כאשר החרב מונחת על צווארה. שוכחים שהחל מהדקה ה-25 שיחקה בעשרה שחקנים אחרי שהשופט הצרפתי ז'יל וייסיר הרחיק את נג'ואן גרייב, שוכחים שואליד באדיר וגוסטבו בוקולי כבשו בתוך שבע דקות צמד שערים ולא זוכרים את הלחימה הנדירה של עשרת הירוקים כדי לשמור על ה-0:2. ולא בבונקר.
בדיעבד, אילו היה לאחד משחקני חיפה את היוזמה, לרוץ עם הכדור לעבר דגל הקרן של הקבוצה הנורבגית, לעמוד עם רגלו על הכדור כשהוא מוקף בשלושה ויקינגים, המשחק היה נכנס לקלאסיקה של משחקי חיפה בגביע אירופה, יחד עם הניצחונות על מנצ'סטר יונייטד, פארמה, אולימפיאקוס, צסק"א מוסקבה וסליחה עם קבוצות שלא הוזכרו, בתקווה שלא יווצר משבר דיפלומטי. זה לא קרה, חיפה ספגה שער אומלל בדקה אומללה והשאר היסטוריה.גם מול מאלמו השבדית, כעבור שנה, חיפה כבר הייתה בשלב הבא. היא ביטלה הפסד 3:2 והוליכה 1:2 ואז הגיעה אותה הסרת חולצה של הכובש שלומי ארבייטמן והנגיעה ביד, תופעות ילדותיות. ההרחקה ושער בדקת הסיום שוב השאירו את ה"ירוקים" המומים. מה שמלמד שלא תמיד הכדורגל החיובי מנצח. הריכוז במשחקי גביע אירופה חייב להיות מכסימלי ומעבר. לאלישע לוי ברור שאם בדרכה של חיפה תיפולנה הזדמנויות כמו במשחק הראשון, היא תהיה חייבת לכבוש. חיפה שווה את שער החוץ המיוחל (בשני המשחקים הקודמים בבלארוס כבשה אותו), בתנאי שמאמן מינסק תולה תקוות שהגנתה של חיפה תספק לו מצבים להבקעה. לא כדאי שיבנה על כך למרות שזו עדיין בשלבי גיבוש.
כמו מול באיירן, יובנטוס ובורדו. על אף ההפסדים, איש לא האמין שהגנת חיפה תעמוד בכבוד וללא מאמץ מיוחד מול כדורגלנים שכיכבו במונדיאל האחרון. ומנגד, במשחקים מול פארמה בביתה (0:1 לחיפה) או ולנסיה ב"מאסטייה" (0:0) חיפה לא תקפה במיוחד, מלבד פה ושם, אך זה קרה בגלל העדיפות הברורה של המקומיים שדחקו את חיפה לשערה ו"חנקו" כל ניסיון לשאוף מעט אוויר צח. במשחקי חוץ, לשחקנים של חיפה, יש את השאיפה ללחוץ על הדוושה עד הסוף. ליברפול ניצלה בעור שיניה כשנאלצה להתגונן 25 דקות בסיום תחת לחץ חיפני, כך גם לברקוזן הגרמנית שנשמה לרווחה כאשר ג'יירמו ישראלביץ בעט (?) ממרחק שני מטרים ומנע עליית חיפה לשלב הבא מבית האלופות. מאמן מינסק, בעבר מגן בלוקומוטיב מוסקבה, מודע לעדיפות החיפנית. גם קהל של 50 אלף צופים, ובמינסק יהיו הרבה פחות, אינו גורם לשחקנים של אלישע לוי להתרגש. בית האלופות חיסן חלק גדול מהשחקנים ששיחקו מדי שבועיים לעיני עשרות אלפים בכל משחק. והוא ודאי זוכר כיצד, אחרי שחיפה ספגה שער בפתיחת המחצית השנייה, במקום לסגת ולשמור על אופציה של הפסד מינימלי שעשוי להספיק לגומלין, פרצה קדימה וחיפשה את שער החוץ. לא פלא שבסיום הרוסים ניצחו 0:3 שלא שיקף את התמונה במגרש הקפוא. השאלה המיתולוגית: איזו קבוצה תספק ליריבתה את הטעות הקריטית, אם תהיה. חיפה תשתדל שזו לא תהיה היא. ואם מישהו מבטיח לכם תסריט צפוי מראש, אל תאמינו. אין חיה כזאת.
