לא במקרה הפכה סוגיית הבלמים במכבי חיפה ל"שיחת עונת המלפפונים". לא בכל קיץ נאלצת קבוצה בסדר גודל של מכבי חיפה לוותר על צמד בלמיה הקבועים, דקל קינן וג'ורג' טאקסיירה שחיפשו אירופה ומצאו את בלקפול וציריך. שני אלה, יחד עם השוער הבינלאומי ניר דוידוביץ (וכמובן המגנים והקשרים האחוריים) הנפקד אף הוא בשל פציעה, הפכו את הגנת קבוצתם חיפה אשתקד ל"יעד מבוצר", כמעט בלתי ניתן להכנעה כאשר רק 16 שחקני יריב היו בין השערים שהצליחו להבקיע אותו. והעובדה הזאת מהווה שיא ישראלי נדיר. טרם הייתה קבוצה שהצליחה לשמור על מאזן ספיגה של 16 שערים ב-35 משחקים. גם למכבי ת"א של 95/96 היה מאזן דומה אבל ב-30 משחקים ובעונת 78/79 גם כן. בשנות החמישים קבוצות ספגו 11-15 שערים, בדרך כלל מכבי תל אביב והפועל פתח תקווה אך מדובר ב-22 משחקי ליגה בלבד ואלה רק מעצימים את ההישג החיפני הפנטסטי ש"הולך לאיבוד" בגלל אובדן התואר.
מכאן שהיעדרם של שלושה מחמשת חוליית העורף בפתיחת העונה העלתה את רף החשש ומתחילת הקיץ נעשו מאמצים לחזק את החולייה החלשה, לכאורה, שכשלה בגדול במינסק וספגה שלושה שערים למשחק, לוקסוס שחיפה לא הרשתה לעצמה אפילו בליגת האלופות (למעט ההפסד הביתי למינכן). שני המחזורים הראשונים בהם חיפה הצליחה לשמור על שער נקי (רק בני יהודה לא ספגה כמוה) עדיין לא מלמדים על יציבות הרמטית. אמיר אדרי טוב, המגנים מוצלחים וסימנים מעודדים שהתיאום בין איגנסיו קאנוטו, בלם אלופת ארגנטינה ושי מימון, מקבל משמעות רחבה יותר. הפגרה הנוכחית הגיעה בזמן כי ניתן להתארגן יותר ובשני משחקי החוץ בבאר-שבע ומול בני יהודה ניתן יהיה לבחון אם מדובר במצב זמני או בצמד בלמים המסוגל להוות עזר כנגד השוער, כרגע אדרי ובהמשך ניר דוידוביץ שידע בחמש עשרה השנים הרכבי הגנה מכל הסוגים.
וכל הקרקור סביב הסוגייה אם להביא בלם נוסף או להישאר עם הרביעייה הנוכחית (מימיון, קאנוטו, בנאדו וסרי פאלח הצעיר) מוביל לכתובת אחת על הקיר שכל בלם עבר ידע לדקלם אותה בעל פה. בראיון בספטמבר 2004 הדגיש אריק בנאדו, מבכירי הבלמים במכבי חיפה ושיאן ההופעות בנבחרת הלאומית (94): " במכבי קשה להיות בלם כי זו קבוצה התקפית. תמיד היו ויהיו טענות נגד ההגנה שלה". משפט מחץ שהרבה עומד מאחוריו ולמעשה מלווה את כל בלמי חיפה לדורותיהם, החל מישעיהו שווגר האגדי ז"ל וכלה בדקל קינן יבל"א. ורשימה זו מתיימרת להתייחס אך ורק לבלמים מתוצרת בית שעברו "שבעה מדורי גיהנום" עד שאיש לא הצליח להסיר מעל גופם את החולצה מספר 5 (בעבר) או כל מספר אחר (דוגמת 21 של קינן).
אם מציצים לעבר מספר ההופעות של ישעיהו שווגר, מבחינים שלבלם המנוח 360 הופעות ליגה. אלא שלפחות ב-15 אחוזים מהן שיחק בתפקידים זרים וגם שם הצליח. הועלה מקבוצת הנוער בגיל 16 ולא בתפקיד ה'רשמי' אלא כמגן ימני ושמאלי כאשר את תפקיד הבלם איישו לסירוגין דווקא...חלוצים, כדני רום (שמולביץ) ואשר סויסה, מלכי שערים בפוטנציה שבגלל מצוקת הקבוצה הועדפו על פני שווגר, הבלם הטבעי. רק כאשר היה ברור שחיפה תנשור לליגה השנייה, שווגר קיבל סופית את תפקיד הבלם וגם זאת במכבי חיפה בלבד. כי מאמן הנבחרת הלאומית, היחידה שהופיעה במונדיאל (1970), עמנואל שפר ביקש להשתמש במהירותו והציב אותו בעמדת המגן הימני בה עשה חיל מול חלוצים בולטים בכדורגל העולמי דאז. ה"פטנט" שחלוצים הפכו לבלמים ובלמים תופקדו בעמדות אחרות, נוסה שנים רבות במכבי חיפה. לא יוזכרו כאן בלמים ששיחקו אז כ"בלמים קדמיים", תפקיד שנעלם לאחר שכל הקבוצות עברו לשחק עם שני בלמים בקו אחד, כן יוזכרו כאלה שהגיעו לאן שהגיעו אחרי סבב רציני, עד כדי כך שלא פעם הושאלו ובערוב הקריירה שלהם הפכן לבלמים מצטיינים.
יוסי קרמר היה חלוץ מצטיין בקבוצת הנוער של שנות השבעים. אחרי שכבש שער מול מכבי נתניה בהופעת הבכורה, לא חלף זמן רב ומאמניו החליטו להפוך אותו ל...מגן ימני. הנוקשות, המהירות והיכולת להגביה כדורים מדויקים לראשי החלוצים לא נעלמה מעיני המאמנים שהעדיפו על הקווים. בעונת האליפות הראשונה, אחרי שהבלם אלי כהן ריסק את לסתו במשחק מול בית"ר ירושלים, הונחת קרמר בעמדת הבלם ומכאן, יחד עם רפי אוסמו, בלתי ניתן היה לפצח את המערך העורפי. לא כל כך עזר לו, עקב יחסיו עם מאמנו, שלמה שרף, כך שנאלץ ליטול את מקל הנדודים ולעבור למרכז הארץ לשחק במכבי תל-אביב. מי שדאג להחזירו בגיל מבוגר ועם ים ניסיון, אמציה לבקוביץ שראה בו אבן יסוד להגנה המוצקה שבנה, יחד עם השוער גיורא אנטמן ובלם אחר, דוד לוי ששב מהשאלה מהפועל חיפה.
צמד אחר שהגיע לשיאו, דווקא כאשר נדמה היה ששניהם "מחוסלים"- רפי אוסמו (הגדול) וליאור רוזנטל. אי אפשר להצביע על מאמנם בעונת ה"דאבל", שלמה שרף כמוח מבריק בשינוי תפקידים לשחקנים, הפעם החליט להמר על השניים ששיחקו אצלו גם בקדנציה הקודמת. לא שהוא קם בלילה וראה את שניהם מצליחים. ולדימיר בסונוב, בלם בעל רקורד מפואר בנבחרת ברית המועצות (85 הופעות) ביקש לעזוב אחרי שהחלה מלחמת המפרץ הראשונה (1991) ופתרונות אחרים לא נראו באופק. גרוע מזה, גם אחרי שלוש אליפויות, שחקנים ראו בעיר הכרמל ישוב ספר שלא כדאי להגיע אליו... הצלחת השניים, בתוספת לשוערים הנפלאים שניצבו מאחריהם, ויקטור צ'אנוב וגיורא אנטמן, הייתה גדולה ובערוב הקריירה, היו שותפים ל"דאבל" ההיסטורי שלא שוחזר, על אף שהיו מספר הזדמנויות נוספות.
גם מרקו בלבול עשה דרכו מאגפים, מגן ימני ושמאלי, עד ש'התנחל' במרכז ההגנה לצידם של בלמים מצויינים ממחלקת הנוער וכמובן מחו"ל. השלושה שבולטים בשני העשורים האחרונים ולא פלא שהפכו לברגים חשובים במערך ההגנה, הגיעו ולא במקרה גם למדי הנבחרת. איזה סיבוב עשה אלון חרזי עד שהפך לבלם. הגיע כשחקן כנף, הוסט לעמדת הקשר הימני ורק בעתות מצוקה, אחרי פציעות (דוגמת רומן פץ) והרחקות, הוחלט להסב אותו לבלם וכמו בשאר תפקידיו, בלט והצטיין. מהירותו וכושר הבעיטה והיציאה מהמקום הפכו אותו לאחד הבלמים הטובים בישראל, כולל בנבחרת. השתמשו בו גם כמגן ימני ושמאלי כי תמיד ידעו שיש על מי לסמוך. כנ"ל אריק בנאדו. נזרק להרכב כאשר שחקני הקבוצה הבוגרת החרימו משחק ליגה בגלל ששכרם לא שולם (כן, כן, לפני שיעקב שחר רכש את הקבוצה, מכבי חיפה שכבה על הקרשים) ואריק (אז קראו לו בשמו המלא "אריאל") גוייס עם כל קבוצת הנוער למשחק מול הפועל פתח-תקווה, אפילו על חשבון הפסד טכני בדרבי נוער.
ה"טעימה" לא הועילה כי באותם ימים חיפה חיפשה להפוך לאימפריה, הנשיא שחר רכש ממיטב שחקני הליגה ולבנאדו, מכורח הנסיבות, הוצע לצאת ל'גלות ירושלים' לשנה-שנתיים. ומהרגע ששב לחיפה, כולם הבינו עד כמה , לפעמים, חשובה השאלת שחקן לצבירת דקות משחק. כמו שקרה גם לדקל קינן. הוא היה במצב הקשה מכל בלמי העבר כי כאשר החל להתדפק על דלתות ההרכב הראשון, פגש שם את ...אריק בנאדו וגם אם פה ושם ניסה לנחם עצמו ולומר ש"אני נחוש להיאבק מול בנאדו", הבין שהוא מבזבז זמנו לריק. קינן קרא היטב את המפה, ביקש וקיבל את ברכת הדרך בכבישים לסכנין ונתניה, גילה בקבוצות אלה יכולת גבוהה מאד וזאת הייתה שאלה של זמן עד שיחזור ויכבוש לו מקום בהרכב הפותח. וכשבנאדו הבין מה שהבין וגם קיבל את ברכת הדרך משחר, דרך כוכבו של קינן עד שגם הוא החליט שחיפה אמנם מציעה תנאים של אירופה לשחקניה אך מבחינת שכר היא עדיין באסיה...
...ופתאום, אחרי קיץ מטורף מבחינת עזיבת שחקנים, אלישע לוי ניצב בפני דילמה ששום מאמן לא ניצב לפניו במכבי חיפה. איבד את שני הבלמים המצוינים שלו וצריך להתחיל הכל מההתחלה ותוך כדי תנועה. כי מימון, ועל כך אין חולק, בלם ראוי לרשת את מקומו של אחד משני הבלמים שעזבו. לא בכדי רבות מהקבוצות "עקבו" אחר תנועותיו בחיפה. חסר לו עדיין הניסיון בהרכב הראשון וכעת הגנת חיפה משמשת עבורו כר פורה לרכישתו. מימון גם נאלץ בקיץ האחרון לשתף פעולה עם בלמים מהונגריה ואחרים ובסופו של דבר, הגיע הארגנטינאי איגנסיו קאנוטו והשניים עושים את המיטב כדי להשלים שעות תיאום. כי בניגוד להפועל תל אביב אשר רק בעונה שעברה הפכה לקבוצה התקפית מובהקת, ב-DNA של ה"ירוקים" טבוע המשחק ההתקפי. כרגע הקבוצה על פרשת דרכים מסוימת כאשר ההתקפה מסתפקת בשער בודד כדי לנצח פעמיים 0:1 וההגנה לא סופגת. עד שהסינכרון ייכנס לפעילות מלאה, יימשכו הדיבורים על הגנה כבדה, חסרת ניסיון ולא בטוחה. אם זכרוני אינו מטעני, והוא לא, אותם הדברים נאמרו אשתקד כאשר קינן וטאקשיירה ה"איטיים" החלו לשתף פעולה. מטבע הדברים בלמים אמורים להיות גם מנהיגים וקשה, אחרי תקופה קצרה ובגיל צעיר, להפוך גם לשחקני הרכב קבועים וגם למנהיגים. הזמן יעשה את שלו גם במקרה הזה.
