אוהדי מכבי חיפה אינם זקוקים לקבלות רשמיות כדי לשוב ולהוכיח שהם מחנה האוהדים הגדול ברחבי הארץ, הנאמן ביותר על פי הכמויות המצטרפים לנסיעות לאירופה ו"פיצוץ" יציעי רמת גן בבית האלופות (40 אלף מנויים). אפילו אוהדי היריבות המושבעות כבר הניפו דגל לבן נוכח ה"שליטה הירוקה" ביציעים. רכישת המנויים המוגברת העונה הוסיפה נופך מיוחד מאחר וכולם ידעו מראש על עזיבת ארבעה שחקנים מרכזיים ועל הכוונה לבנות קבוצה חדשה, צעירה, תוססת ושלא תוותר על שום תואר. אבל בשבת נפל דבר, נדיר בכל קנה מידה. אחרי הניצחון הדחוק על מכבי פתח-תקווה 0:1 נשמעו שריקות לעבר מכבי חיפה. אותם אוהדים שלא השקיעו מחשבה מעמיקה הצטרפו למעשה ל...אוהדי היריבה העירונית מבלי שהבינו מה הם עושים.
זה קרה בוינטר, במוצאי שבת ולא במקרה הצניעו את הידיעה שהופיעה רק ב"מעריב" בקטן-קטן. אוהדי הפועל חיפה, במקום לשמוח שקבוצתם הצליחה לנצח את הפועל רמת-גן ואת השהייה הזמנית בפסגה, אחרי שלא היו שם מאז ספטמבר 2001 (מחזור שני וגם אז היו שתי החיפניות ראשונות עם מלוא הנקודות בסדר הנוכחי), עינם הקפדנית קלטה שחולצתו של שוערם, קאלה דרשלר ירוקה, רחמנא ליצלן. הם דרשו בתוקף מהשוער להסירה, הוא מצידו נענה והשליך את החולצה ליציע האוהדים שקרעו אותה לגזרים והציתו אותה כדי להשמידה לחלוטין. ממש כמו ברחובות אירן בה שורפים את דגלי ישראל.
האם בשני המגרשים, בקריית אליעזר ובוינטר נרקמת לה חזית אחידה ודווקא האוהדים ה"שרופים" יגיעו מגובשים לקראת חזון אחרית הימים אותו טווה נשיא מכבי חיפה, יעקב שחר, כששואלים אותו, ספק בצחוק ספק ברצינות, את שאלת מיליון הדולר על אותה "חיפה יונייטד" ההזויה. אחרת אין להסביר את ההיגיון מאחורי השריקות בסיום המשחק מול מכבי פ"ת. קשה להאמין שמי שהכניס את אצבעותיו לפה ואטם את מוחו, ידע נגד מה הוא שורק. נגד השחקנים שהפגינו יכולת חלשה, שישה ימים אחרי ששיחקו היטב בבלומפילד מול מכבי תל-אביב המתחדשת ? או אולי נגד הניצחון השני בליגה ? או נגד המאמן המצליח ? כן, כן, מנסים לצייר אותו אחרת, אבל מה לעשות ובשנתיים שהוא כאן, כל מאמני הליגה הראשונה רואים לו רק את הצד האחורי. בנקודות ובמספר הניצחונות. אין לו תקשורת אוהדת אבל זה סיפור אחר שעוד יסופר בעתיד. כרגע, נותרו מספר כתבים שטרם מצאו מקומות מקלט, כך שאי אפשר לספר. שריקות מיותרות מסמנות את בוא המשיח. מן המוסכמות הוא שביציעי מכבי חיפה כבר הפסיקו מזמן להתייחס לניצחונות "קטנים". אשרי האוהדים שקבוצתם הביאה אותם למצב כזה אבל יש גבול לכל תעלול.
די היה לראות את המגן עלי עותמן צונח על הדשא מיד עם שריקת הסיום ואת המאמן אלישע לוי בקושי מקים אותו, כדי להבין שהמגן שיחק 90 דקות בצום, רץ למעלה ולמטה ואם הוא וקולמה הבלתי נלאים התעייפו, סימן שמשהו קרה. מה לעשות, שחקנים אינם רובוטים המוצגים כעת במוזיאון המדע-טק בטכניון. התנאים בהם נערך המשחק אילצו את השחקנים למאמץ שיא, אולי אפילו גדול יותר מאשר מול מכבי תל אביב. נכון שגם למלאבסים היה חם אבל הדרישות מהם שונות. הם רגילים להציג כדורגל נרפה, איש מאוהדיהם הספורים לא יבוא בטענות אם הם מפסידים ואם במקרה הם גם מנצחים, חגיגות העצמאות מחווירות ליד הצהלה. בחיפה זה אחרת. הדרישות גבוהות בהרבה, הכנת הקבוצה כרוכה במחשבה ארוכת טווח כדי להמשיך ולשמור על המסורת (אוי ואבוי אם תדורג ראשונה אחת לתשע שנים) והשנה נבנית קבוצה ששחקניה ראויים להמון אשראי בגלל גילם הצעיר והרכש הנקודתי שנועד לשמר את האימפריה. טפו, טפו, הולך לא רע.
אלישע לוי, בניגוד למנג'ר שהיה כאן לפני 16 שנים, רואה עין בעין עם האוהדים מה טוב ומה לא. אז, בסיום משחק רע, קיבלנו תגובה נוסח: "ראיתי דברים טובים במשחק" והיום המאמן רואה את הבעיות ולא מתבייש לומר ולהודות: "אסור לנו להיראות כך". ואפילו משתהה לדיון מקצועי, קבל עם ועדה ומול מצלמות הטלוויזיה, עם הבלם שי מימון. יותר הוגן מזה ? משום מה, מקננת תחושה שאנשים מסוימים (בתקווה שדבריהם אינם מחלחלים אל אותם שורקים) ממתינים בקוצר רוח ל"פריצה" הראשונה של אלישע לוי, לבריחה מדמות המאמן שאוהב לכבס את הנעשה בקבוצה בתוך הבית. אלישע ממשיך מסורת בה החלו דרור קשטן, אמציה לבקוביץ, דושאן אוהדין, אברהם גרנט ויצחק שום. בגלל תכונתם השתקנית, שילמו מחיר לא קטן ומסתבר ששריקות לא הורגות, רק מחשלות.
עד שהשחקנים בסגל הנוכחי יעטו את אותה שכבת טפלון, כולנו מחויבים להתייצב מאחריהם אוטומטית. אחרת השוער אמיר אדרי יאבד את ביטחונו, צמד הבלם קאנוטו ומימון יתקשו להתחבר טוב יותר (היום כבר לא רואים בהם 'הגנת קרטון'), הקשרים לא יבצעו פעולות חיוביות והחלוצים יאבדו את הריכוז. לא בטוח שזאת כוונת השורקים. בטוח שהם אוהדים שרצו למחות, רק לקחו את זה רחוק מדי. הרי לשם כך "ניתנה להם השריקה למחצית". שם השריקות כבר הפכו לנכס צאן ברזל של האוהדים ברחבי העולם, אפילו במנצ'סטר ובברצלונה. עם זה אפשר להסתדר, אולי זה גם משפיע. אחרי שריקת הסיום ובמשחק שנערך ב-36 מעלות ו-80 אחוזי לחות ? רחוק-רחוק מההיגיון הבריא. כפי שניתן להביא את הדוגמא ההפוכה. הרי השורקים, אלה שעודדו שבוע קודם לכן בצורה נפלאה בבלומפילד, וסביר להניח שלא עשו זאת כדי לגבור על מחנה האוהדים הצהוב, היו מוכנים לסבול משחק יותר גרוע מזה שראו בשבת, לו חיפה הייתה מנצחת את בני יהודה במחזור הסיום. 0:1 מכוער היה גורר תגובה שונה. ואין להבדיל בין ניצחון לניצחון. כל אחד שווה נקודה וחצי.
וכך גם מול הפועל תל אביב ב"משחק העונה". מישהו ראה את גוטמן וחבורתו או את אוהדיהם מקוננים אחרי שניצחו כאן 0:1 מהזדמנות אחת שניקרה בדרכם. 90 דקות, פעם אחת הגיעו לשער וניצחו. לא היינו מתחלפים איתם ? כאמור, חיפה תמיד מחויבת למשחק התקפי מתובל בשערים. עד שהמכונה תיכנס למסלול סביב הליגה, ורצוי מאד לא להתייחס לדעות שהסגל הנוכחי אינו מתאים דיו למטרות שהוצבו, כי לא תמיד "שמות" מנפקים הישגים, עדיפים ניצחונות של 0:1 מאשר הפסדים בתוצאה זו. ובאחריות, ישנם משחקים שאוהדים מוכנים ל"תרום כליה" ובלבד שקבוצתם תנצח. מזיכרון מיידי, בגמר הגביע 1963 הפועל חיפה כבשה שער בדקה השלישית, ולאורך כל שאר הדקות נעלה את שערה בבונקר מארץ הבונקרים. זכתה בגביע, שחקניה ואוהדיה חגגו ברחובות בשעה שלאוהדי מכבי לא הייתה נחמה. כך גם בגמר 1985 מול בית"ר ירושלים. חיפה שלטה במהלך 70 דקות, שוער היריבה, יוסי מזרחי היה בשיאו ומנע שערים וארבע דקות לסיום, עקיצה גדולה של אלי אוחנה ועיר הבירה צהלה ושמחה. דוגמית שלישית, הפועל תל אביב וחיפה במאבק ראש בראש בבלומפילד (1986) ושוב הדקה ה-86 של גילי לנדאו שקטעה חלום אליפות שלישית. מי חיפש אז איכות ?
הנוסחא של משחק נפלא וניצחון רצויה, אבל בתולדות מכבי חיפה הצטברו יותר מדי משחקים בהם 0:1 קטן ולא משכנע היה עושה טוב לעשרות אלפי האוהדים שלבשו בגדי חג, הגיעו למשחקי גמר, צפו במשחקים נפלאים של קבוצתם ושבו הבייתה בשיירות שמצב הרוח בהן היה עגום, בלשון המעטה. הלוויתה של הנסיכה דיאנה נראתה מולן כמו הקרנבל בברזיל. איך הרגשנו כאשר בסיום משחק ענק, נאלצנו להיפרד בחצי הגמר (1983) אחרי 4:4 מול מכבי תל-אביב. זה המשחק הטוב ביותר במסגרת הגביע בכדורגל הישראלי. חיפה פיגרה 2:0, השוותה, ספגה, עלתה ליתרון 3:4 ונשלחה לפנדלים בדקת הסיום. או בגמר 87' כשחיפה הפכה פיגור והוליכה 2:3 מול מכבי תל אביב כדי להגיע שוב לפנדלים ולהפסיד. וכך גם כעבור שנתיים נגד בית"ר ירושלים באותה תוצאה ואותו התסריט. נשאר לנו רק להתרפק על זיכרונות מהמשחקים. איך השוער ההוא הדף, איך זה החטיא ועוד הרבה שאלות ש- 0:1 מגעיל היה פוטר אותנו מהן. את הגביעים לקחו אחרים- לנו השאירו את לחץ הדם הגבוה.
הבעיה עם אותן שריקות בלתי הוגנות, אחרי ניצחון, שהן מהוות מצע רך למסע נגד הקבוצה מצד אלמונים שטופי יצרים לא ספורטיביים. "אם האוהדים שלכם נגד הקבוצה, מה אתם באים בטענות אלינו" אמר לי שלשום עיתונאי בכיר מתל אביב. במקרה שלו הוא לא צודק, כי גם כאשר האוהדים לא שורקים הוא אנטי ירוק. ואחר, אמיר אפרת (אוהד שרוף של הפועל תל אביב שרק מטעמי אתיקה לא מגיע למשחקים עם צעיף אדום) כבר מיהר לראות ביניב קטן סרח עודף ומיהר להשוותו לאבי נמני, כאילו שהאחרון לא היה שותף כשחקן לימיה הגדולים של מכבי תל אביב. לא במקרה מנהיג שלישי, יוסי אבוקסיס נשכח... וזה אותו קטן שצוין לפני שנתיים כמי שמיועד להיות הציר סביבו יתחנכו צעירי הקבוצה. לא במקרה כולם רצים לעברו אחרי כיבוש שער. הוא אלים? לא מפרגן ? מחפש תהילה לעצמו? אגואיסט ? משמיץ בתקשורת ? הוא בסך הכל העניק ראיון ערב פתיחת העונה לעיתון ממול "מעריב" והיה ברור שהתגובה לא תאחר להגיע. ותמיד היא מגיעה, מהבטים שליליים כמובן. פתאום הוא מחסום לצעירים, מונע התקדמות ובקיצור תפרו לו תיק לתפארת. מי יודע, אולי בהשראת אותם שורקים בסיום. אז בבקשה, בפעם הבאה, בתקווה שלא תהיה, אם חושבים, לא שורקים אחרי ניצחון חשוב. וגם ניצחון על מכבי פתח תקווה חשוב כי תמיד היה קשה מולה, גם כשבחיפה שיחקו "תותחים". אחרי ניצחון, אם רוצים למחות, אפשר פשוט להסתובב וללכת הביתה. כי מוגזם לדרוש מהשחקנים להגיע אל מול היציע ולקוד קידה לעברם של אוהדים שרק שבוע קודם שרקו. אף אחד מהאוהדים הנפלאים לא יספר לחבר'ה שאביו אבא נפלא, אחרי שספג ממנו סטירת לחי מצלצלת.
