חבל, חבל שקומץ של פרחחים ממחנה השכנים ראה בשיירה הירוקה הארוכה כאורך הגלות (במובן החיובי) חבורת כדורגלנים מעצבנת. אלמלא זריקת החפצים על שחקני מחלקת הנוער של מכבי, איש לא היה טורח לבדוק מהיכן צמחו ה"קטנים". היו מקבלים אותם כמובן מאליו, כאלה שמדי שנה רצים, רק השמות מתחלפים. היינו ממשיכים לשמוע על פעילותה של קבוצת הנוער מכבי "שמואל" חיפה, אלופת השנתיים האחרונות ושאר הידיעות אודות המחלקה היו אם שחקן איקס, בנו של שחקן עבר עזב את מכבי וחצה את הכביש או רכילות זולה יותר. בשורה התחתונה: אין ולו שחקן עבר במכבי חיפה שצמח לו יורש ברמה גבוהה. סליחה יש, ניר דוידוביץ, בנו של בנימין, שוער שנות החמישים. וזאת לא הנקודה הראשית. כי חשוב יותר מי מגיע לבוגרים ועם בדרך יש לו גם "אליפות קטנה", מה טוב. ראובן עטר לא היה אלוף בנוער.
גם שלל התארים אולי מנקר עיניים במפרץ חיפה, אבל כמו שהטייסים נוהגים לדווח "השמיים נקיים"- אותו שובל ארוך וירוק שהקיף את המגרש עם דגלי מכבי חיפה והלאום, לא נועד להרגיז אלא לדווח לאוהדים שהקבוצה הבוגרת היא חלון הראווה של מכבי חיפה אבל גם במסעדה משובחת, אם המטבח מטונף, מהר מאד תפארתה תנחת פלאים. וה"מטבח" של מחלקת הנוער מצוחצח. תמיד הוא היה כזה, מאז שבתחילת שנות החמישים, כאשר חיפה נזקקה לתיגבור של שחקנים ממרכז הארץ, מתבגרים שסיימו את הקריירה, הגיעה למסקנה שללא תשתית מבית, ימיה בליגה הראשונה יהיו ספורים. רכישת המועדון על ידי הנשיא יעקב שחר נתנה לו את הדחיפה האמיתית. הקו המנחה, מעבר להקצאת תקציבי שיא במונחים ישראלים למחלקת הנוער (עד 5 מיליון ש"ח לעונה) היה שאם ניתן להשיג שחקנים מבית, עדיף על רכישה מבחוץ. ושחר, יחד עם צ'יזיק וציון ביטון, האחראי על המתקנים, לא התעצלו לטוס לחו"ל וללמוד אילו תנאים מעניקים לדור הצעיר כדי להצטיין. למדו ויישמו אחד לאחד ויותר מכך.
מי היה מאמין שיבוא יום ולחיפה יצמחו שוערים מצוינים בדמותם של אבי רן ז"ל וניר דוידוביץ יבדל"א. וישנם עוד רבים שלא הגיעו לשער הנבחרת הלאומית אבל "הסתובבו" בנבחרות השונות. לרוע מזלם, לשמחת החיפנים, כל העמדות נתפסו בידי שחקנים מעולים. באותן 11 בעלות תארים שרצו במוצאי שבת (7 מתוך 9 קבוצות של מכבי חיפה ועוד 4 ממכבי חיפה גולדשנפלד, הסניף הירוק בעמק יזרעאל) משחקים שחקנים מעולים. גם הם חסרי מזל במידה מסוימת. כי רק ה"שרופים" באים לראותם, ביניהם המנכ"ל איתמר צ'יזיק שאינו מחמיץ הזדמנות לצפות בקבוצות נוער, נערים וילדים, וההפסד כולו של מי שלא מגיע. רק לשבת ולצפות במשטחי הדשא ב"קצף" זאת חוויה. קריית אליעזר לקטנים. פעם היה נהוג שקבוצות העתיד משחקות לפני משחק של הקבוצה הבוגרת במשחקי הבית אך מאז שהפכנו עבדים לאיסור לדרוך על הדשא ולשידורי הטלוויזיה, קשה יותר לצעירים לפרוץ לתודעת הקהל אלא רק כאשר הם עולים לבוגרים. מינימום בקבוצת הנוער.
לא במקרה שחקני נוער שסיימו גיל מבוקשים בקבוצות ליגת העל. בהפועל חיפה לדוגמא, לא צמח חלוץ טוב שנים רבות. אין גם סיבה שיגדלו כאשר הם יכולים לשאול את עדן בן-בסט, ירו בלו, ערן לוי ואחרים. מבחינתם, שהשכנים הנאים יתאמצו והם יקצרו את הפירות. וכך גם בנתניה, עכו, פתח תקווה ומועדונים אחרים המבינים שיש על מי לסמוך כי תמיד יישארו כדורגלנים טובים מבית טוב. במכבי חיפה מתעלמים מהנעשה סביב. שולחים עין תורנית למרכז הארץ, גם שם פעם בנו על תוצרת בית. בהפועל תל אביב נשאר רק ערן זהבי בהרכב הפותח, במכבי שירן ייני, בלם ואולי שחקן נוסף. מהצד השני התחילו להבין ש-100 ק"מ אינם מרחק גדול כפי שהיו עם קום המדינה. לא דואגים אבל מנסים ליישר קו. ואם הנוער מגיע למשחק בקריית-שלום ומעבירים את המשחק למגרש סינטטי, לא נורא. ואם ה"אדומים" צריכים לארח את ה"ירוקים" ובוחרים במגרש מלא מהמורות בחולון, גם לא נורא. המטרה מקדשת את האמצעים. ומי שרצה הוכחה שגם תארים חשובים, לפחות בנוער, צריך היה לראות את הכבודה שהגיעה עם מכבי ת"א ל"משחק העונה" ב'קצף'. עוזי שעיה, אביב בושינסקי, ניר לוין וגדעון בריקמן. ומנגד הנשיא יעקב שחר, המנכ"ל איתמר צ'יזיק שיצאו מרוצים יותר. בחיפה לעומת זאת, משבצת השוער תפוסה חזק (דוידוביץ, אדרי ואל-מדון), אחד הבלמים, קטן, רפאלוב ותמיד קיימת האופציה להשתמש באחרים. גדיר, חמד, טואטחה כבר לא מוגדרים שחקני ספסל קלאסיים. הם מתדפקים על הדלת הקדמית.
בסופו של מסלול, והיה נעים לצפות בהקפת האליפויות והגביע בשבת, כי הרי מועד אחר לא היה כדי לכבד את ה"קטנים" (היו בחופש, הנוער בחו"ל), העתיד יוכיח, שוב יוכיח, שאימפריה זקוקה לתמיכה גדולה מבית. עם כל השבחים לאלה שהגיעו מבחוץ והשביחו את המועדון. ...ואל תשאלו איזה שחקנים צומחים מלמטה.
