15 במאי 2010. מכבי חיפה מגיעה לעוד אחד מ"משחקי חייה", עוד אחד מהניסיון לטעום מהדובדבן שעל הקצפת. מסגל השחקנים שלה נעדרים כדורגלנים רבים עקב פציעות משביתות. עשר דקות לאחר פתיחת המחצית השנייה מתבקש חלוץ צעיר, סינטאיהו סלליך ללבוש את המדים הירוקים, לראשונה בחייו. ההוראה נראתה לו הזויה והוא פונה לספסל קבוצתו ושואל את אחד מאנשי המקצוע: "בטוח שהתכוונו אליי?". כן, כן, אליך- ענו לו והשחקן הצעיר כמעט עשה במכנסיים. בלומפילד מלא, כל אוהדי הכדורגל בישראל צמודים למסך הקטן כדי לראות מי האלופה החדשה (או הישנה) וסינטאיהו הצנוע, שהגיע מראשון לציון מוזנק להרכב.
הרגליים רעדו, הפה התייבש אבל הכישרון נשאר. מסירה אחת נפלאה לשער הוחטאה, בעיטה מרגליו חמקה ליד הקורה. חיפה נותרה ללא התואר למרות שסלליך נפרד מהעונה עם הכתר, אבל בנוער. 3.10.2010. בקושי חצי שנה אחרי. שוב סלליך במוקד. משחק מרכזי מול בית"ר בטלוויזיה. הפעם הכל שונה. המאמן אלישע לוי, מאמן אמיץ הצמוד לדוקטרינה של נשיא המועדון, סגנו עוזי מור והמנכ"ל איתמר צ'יזיק, הנוהג לבקר בכל משחקי קבוצות הנוער, הנערים ומטה מזה, מכין את סלליך נפשית. שולף אותו מקבוצת הנוער , נותן לו את ההרגשה וההדרכה שהוא בפתחו של ההרכב הראשון במשחק המסקרן, והשאר היסטוריה. ה"נער המפוחד" מבלומפילד הפך ל"מפחיד" עבור הגנת בית"ר והציג משחק מצוין. בשתי הדוגמאות הללו, הקיצוניות למרות שמדובר בשחקן זהה, מקופלת הגישה המהפכנית, החדשנית במכבי חיפה בשלוש השנים האחרונות ומניסיון העבר, כנראה גם בכדורגל הישראלי.
