15 במאי 2010. אצטדיון בלומפילד גדוש עד אפס מקום. מיליונים מרותקים למסך הקטן כאשר ברקע השאלה האם האלופה תישאר זו מעיר הכרמל . מהרכבה נעדרו שחקנים רבים עקב פציעה ועשר דקות אחרי פתיחת המחצית השנייה, קיבל חלוץ צעיר מהנוער, סינטאיהו סלליך הוראה להחליף לתלבושת משחק. הנער, שהגיע לפני שלוש שנים מראשון לציון, אחרי שראשי חיפה שילמו עבורו "סכום טוב", הביט לאחור ושאל את אחד מנושאי התפקידים: "אלישע התכוון אליי?". חשב שלא שמע טוב. כשקיבל את האישור בהנהון ראש, לא צריך היה להיכנס לנעליו. שפתיו יבשו, רגליו רעדו ועם הכישרון עלה, מסר מסירת פז לחלוץ שהחטיא, בעט פעם כדור שחמק מעל למשקוף ולא זכה להקיף את המגרש עם דגל המדינה. את זה עשה שבוע קודם לכן עם קבוצת הנוער, בפעם השנייה בחייו.
3 באוקטובר 2010. שוב ה"ירוקים" בחזית הכדורגל הטלוויזיוני. הפעם היריבה, בית"ר ירושלים. שוב אלישע לוי מחפש פתרון מקומי לפרוץ את המערך הירושלמי. שוב סלליך בפוקוס. אלא שהפעם הכל שונה. סלליך לא שותף במשחק הנוער בשבת שלפני, מאמנו בבוגרים הכין אותו נפשית למהלך שבו , לראשונה בחייו יפתח בהרכב הראשון וכך זה נראה גם במגרש. הכישרון המהיר, בסדרת ספרינטים חסרי מעצורים, הביך שוב ושוב את הגנת ירושלים שיכלה רק לעמוד מהצד. למחוא לו כפיים, מעט מוגזם לדרוש, אבל התפעלות מה"ילד" לא נשארה נחלת החיפנים בלבד. וכך הגיעה לשיאה, לא השיא האמיתי, משנתם של הנשיא, סגנו עוזי מור והמנכ"ל איתמר צ'יזיק ש"שברו הצידה" כפי שנוהגים לומר והם מניחים את ביצי הזהב בסל המרופד במיליוני שקלים, התקציבים ששחר מקציב למחלקת הנוער מדי שנה.
החידוש אינו בשילוב שחקני נוער. יותר בקליטתם הרכה. אין זה סוד שרבים ומצטיינים לא הצליחו לעבור בקלות, או בכלל לא, את התהום הפעורה שבין הנוער לבוגרים. אחדים מיוצאי המחלקה אף הרחיקו לכת ותיארו זאת כמרחק בין שמיים וארץ. התופעה הזאת, התבססות על צעירים חסרי מנוח (שבבקבוצות אחרות הפכו בעל כורחם ל"חסרי מנוע"...) נולדה אי שם בשנות החמישים, כאשר מאמן קבוצת הנוער ושחקן בעצמו, אוטו שלפנברג, אביו של שמעון שנהר, ששיחק ואימן בקבוצת האם, הגיע למסקנה שמספיק להחדיר לשורות הקבוצה עוד ועוד שחקנים מבחוץ, שתועלתם מבורכת אך ניתן להשאיר את הקבוצה בליגה גם בלעדיהם. מי שהספיק לראות את אברהם מנצ'ל (הגיע בגיל צעיר לישראל), שילוב של ראובן עטר ואיל ברקוביץ, אשר עלמני, ג'וני הרדי, זכריה בן-צבי ואהרן אמר (נמצא מלהטט ברחובות והפך לאחד מגדולי שחקני חיפה בכל הזמנים), בשיתוף שחקנים ותיקים, ראה את הקבוצה המבריקה ביותר בישראל בשנות החמישים. תארים ? הצחקתם אותם. הם אפילו לא רצו בהם.
גם בשנות השישים נולדה "מהפכה צעירה" שהוליכה לנשירה לליגה השנייה עם שחקנים מצוינים כישעיהו שווגר, יונתן צבי, אהרן גרשגורן, דוד גוזלן, חסן בוסטוני ו"דידי" ששון. בשנות השבעים נאלצה חיפה להסתפק ב"נוער מצוקה". לא שחקנים מבתים שחסר בהם מזון או אמצעים אחרים, שחקנים שבכל מקרה עלו לקבוצה הבוגרת, כי ככה נהגו. סיימת גיל נוער- קדימה. כן מועיל, לא משפיע- פחות חשוב. היו שם כישרונות גדולים כצמד הבלמים שמשון לוי וקובי דרך, שוער נפלא כעמנואל (מנו) שוורץ ואחרים. אחרי השאר רדפנו כי מי בכלל רצה להגיע למכבי חיפה ? דלפונית בת דלפונים, לא היו בידה אמצעים לשכנע שחקנים מתל-אביב לעבור את מחלף אולגה. וכך, לאורך עשור הקבוצה דשדשה, אוהדיה הנאמנים (מדהים שדווקא אז נסעו למקומות שכוחי אל בכדורגל, בית שמש, רמלה, נצרת-עילית, מרמורק ואחרים) ואחרי מספר אליפויות החליטו לפרוש לביתם. ולהם אי אפשר לספר על "מתקן לא ראוי". אותם עניינה רק הקבוצה. מה שסביבה, פחות חשוב.
יוזם המהפכה, ג'וני הרדי, בעידודה של ההנהלה הצעירה בראשותו של צבי וייצנר, כיום נציג חיפה במזכירות ההתאחדות לכדורגל, החליטו שאם להתקדם,אזי רק באמצעות שחקני הנוער. בניגוד למצב הנוכחי בו הצעירים נדרשים למחויבות גבוהה, יכולת עמידה בלחצי צמרת והופעות באירופה, אז חיפה התנהלה בשקט. בקושי היו שלושה כתבים בעיר וטוב שככה. אחרת, האחרים היו מתים מרעב נוכח השעמום הגדול. מההרכב הבסיסי נעלמו שחקני בית פחות משפיעים. כדורגלן כמו ברוך ממן נשאר בנס במועדון. שימו לב, שחקני הנוער בהווה, לאחד מגדולי השחקנים בשנות השמונים, לקח 10 שנים (במילים: עשר שנים !) כדי להפוך לשחקן משמעותי. שנה אחת אחרי העפלתו לבוגרים, שנבעה ממצוקת שחקנים בגלל פרישת ותיקים, הספיק לנשור עם הקבוצה לליגה השנייה (1974), להפסיק פעילותו לשנה כי לא הסתדר עם מאמנו, אורי ויינברג, אחר כך נקלע לאסון אישי כפול, כאשר שני הוריו נפטרו בזה אחר זה בתוך תקופה קצרה ביותר וממן נותר אב בעל כורחו (והוא רק בגיל העשרים) לאחיו הקטנים. מתי בדיוק נותר לו זמן לכדורגל ?
ואם לא די באלה, ב-1979 הגיע חבר הנהלה והציע לו לפדות את כרטיסו ב-5000 שקלים ישנים ולמזלו וגם של חיפה, וייצנר מנע זאת. כמו שמנע מעברם של רוני רוזנטל ומשה סלקטר להפועל בית שאן תמורת הילל קפלן (וגם אלישע לוי שיחק שם). רק ב-1982 החל כוכבו של ממן לפרוח והוא החל לממש את כישרונו. מישהו רואה היום שחקנים מסוגו הממתינים לפריצה במשך זמן רב כל כך ? אפילו ילדים באינקובטור לא יאמינו שנמצאים כאלה. האליפות הראשונה שייכת בראש וראשונה לג'וני הרדי שטיפח את שחקני הנוער, התייחס אליו כאבא והעניק להם את הגיבוי. ציון מרילי וזאהי ארמלי היו התוספת וההבדל בין מרק למרק משובח. וכל השאר היסטוריה. חיפה המשיכה בדרכה לפלס דרכה בצמרת ולשם כך נאלצה לסגת מעט לאחור, לוותר על שנתונים פחות מוצלחים ולרכוש שחקנים מבחוץ. העובדה המצערת: למעט ניר קלינגר וירון פרסלני, ואולי פה ושם "כתמי הצלחה" בודדים שניתן לספור אותם על אצבעות יד אחת, לא יצאו מחיפה שחקנים שהצליחו בקבוצות אחרות בארץ. בחו"ל זאת כבר אופרה אחת כי הם שיחקו ליד שחקנים גדולים.
אט-אט החלה חיפה לחוש את משק כנפי השינוי הדרמטי. עדיין שמרה על פאסון של קבוצת צמרת, כולל הגעה לבית האלופות, עדיין שימשה בית מלאכה לשחקנים שחזרו מחו"ל מחוסלים מנטלית (ואליד באדיר ועידן טל לדוגמא), שיפצה אותם לדוגמא ובעלי קבוצות אחרים חפצו ביקרם והציעו להם הצעות שהנשיא שחר לא רצה לשלם מתוך הכרה שהבועה תתפוצץ בשלב מסוים. חזית חדשה נפתחה. שחקן דוגמת דקל קינן, פוטנציאל גדול, נאלץ לשבת על הספסל או לנדוד לסכנין ומכבי נתניה, אך ורק בגלל שעל המשבצת שלו "התנחל" אריק בנאדו המנוסה והטוב. בסופו של דבר, קינן חדר להרכב, למזלו בגלל שבנאדו עבר לירושלים, השתדרג וכיום הוא לא במקרה בבלקפול. כך גם בירם כיאל שהועדף על פני זר איכותי והדוגמאות צצות ויצוצו בעתיד כפטריות אחרי הגשם.
סגל השחקנים הנוכחי, הכולל את מוחמד גדיר, אייל גולסה אשר טרם מלאו להם עשרים ועוד שישה-שבעה שחקנים מקבוצת הנוער המתאמנים באופן סדיר עם הבוגרים (רם שטראוס, סארי פאלח, שאדי שעבאן, טאלב טואטחה, סינטאיהו סלליך, ערן רוזנבאום, גבריאל גרינר ואחרים), כולל שנתונים פנטסטיים. גם למטה יותר, בקבוצות הנערים נמצאים שחקנים מעולים ששמם לא יוזכר מחשש להגבהת חוטם מזיקה. "גן הילדים" שנוצר בסגל הקבוצה הבוגרת אינו מלמד על עונה פיננסית אלא על מחשבה של "מדוע לחפש בחוץ כאשר יש בבית". אין תמונה ורודה יותר מאשר צעיר מקבל פניו של צעיר אחר, ושניהם יודעים שהצ'אנס ממתין בפינה והם גם יקבלו אותו. על מקלחת משותפת, טאבו מסוים, אין מה לדבר. מכבי חיפה אינה מתייבשת. לא מזכיר את צה"ל אשר מקבל הזדמנות לרכוש מהמדף האמריקני ככל העולה על רוחו, במגבלות תקציביות כמובן. בשנים האחרונות, הנשיא שחר מעדיף להשקיע בשחקנים צעירים דוגמת סלליך שנרכש בגיל נערים, בעידן ורד שאיש לא היה משלם עבורו את הסכום ששולם, מלבד בעל בית בעל חזון.
כמה מהשחקנים המבטיחים יזכו לגעת בתהילה ? זאת כבר שאלת מיליון הדולרים. הרבה תלוי גם בהם, בסבלנותם ובלחץ שיפעילו עליהם גורמים חיצוניים. איש לא הבטיח לגדיר וגולסה את חולצת ההרכב הפותח, כפי שלא הבטיחו אותה לניר דוידוביץ ויניב קטן בשנות התשעים. עובדה שהם איתנו לאורך שנים רבות ולא כסרח עודף אלא כברגים חשובים מאד. המונח "נערי פוסטר" נפח את נשמתו במכבי חיפה. ומי שבוחן את הרכבי קבוצות הצמרת, מכבי חיפה ושתי התל-אביביות, יראה מיד את ההבדל בגישה. אז נכון שפרשן הגרוש משה פרימו לא יכתוב נגדן, כפי שעשה לפני שנתיים כשהסית נגד מכבי חיפה וקרא להורים לא לשלוח את ילדיהם למחלקת הנוער הירוקה(מצורפת גלופה), כי הוא הרי לא רק שאינו רואה את שחקני הנערים והנוער הצומחים. איך יראה כשכל הזמן הוא ספון באולפנים ממוזגים והעתיד מאחוריו ? אבל לחיפה ישנה דרך וכמו תמיד, גם היא תנצח. אם לא השנה, אז בעתיד הקרוב ביותר.
