איך שגלגל מסתובב לו. אמנם, מכבי חיפה נותרה קבוצת צמרת מובהקת מאז 1984 עת זכתה באליפות הראשונה, הפועל תל אביב הצליחה ל"גנוב" ממנה שתי אליפויות בסיוע החלטת שופט ושיטת ניקוז הזויה, וגם לרדת לליגה השנייה, אבל בגדול, השתיים הסתובבו כמעט דור בשולי הצמרת וניהלו ביניהן "משחקי עונה". תודה לאל, נכון למחזור התשיעי 2010, כולם מכירים בעובדה שזה לא הולך להיות "משחק עונה" למהדרין. השלב המוקדם ושיטת הקיזוז 'הרגיעו' את הרוחות לגבי הטבלה וכולם, מאמנים ושחקנים, מבינים שלא מהמשחק הזה תצא האלופה. קיימים עוד 26 מכשולים בדרך ולאור צמצום הפערים בין כל הקבוצות, המלאכה מרובה.
את הרף הגבוה לאופטימיות החיפנית יצר המאמן אלישע לוי. עובדתית, בשלוש העונות שהוא כאן בעיר הכרמל, מכבי חיפה לא נוצחה בשמונת המחזורים הראשונים. בראשונה ספגה הפסד ראשון ובקריית אליעזר, למכבי נתניה (3:2) בה שיחקו שניים שהיום הם בהפועל, איתי שכטר והמגן דדי בן-דיין. זה היה הפסד הליגה הביתי היחיד באותה עונה שלא השפיע על הזכייה בתואר הראשון שלו. אשתקד, שוב הפסד בודד בקריית אליעזר, הפעם משמעותי יותר וב"משחק עונה" אמיתי (1:0 להפועל תל אביב), אבל כולם מבינים שאלמלא ה"פאשלה" מול בני-יהודה, גם הוא היה נותר חסר משמעות. בסוף העונה כבר דיברו עליו יותר.
וזה מוליך אותנו, כפי שהגשש החיוור נהג לומר, משהו של פיקנטי. לפני 23 שנים בדיוק (פלוס יום) מכבי חיפה פתחה את העונה בצורה הכי גרועה שיכולה קבוצה לפתוח, ועוד עם מאמן בדמותו של דרור קשטן- 8 משחקים, 4 הפסדים ומספר זהה של תוצאות תיקו. השאנטי של ה"גרזן" שבתמונה העליונה, ג'ון קולמה, נראה היום כבית מרגוע לפנסיונרים. אז חיפה געשה כלבה, העיר הייתה כמרקחה ואם האוהדים נרגשים לקראת המשחק מחר, אז הם היו נסערים פי כמה וכמה. כולם הבינו שהמאמן הקודם, שלמה שרף, השאיר בחיפה "אדמה חרוכה", ואצלו זה קרה גם בקדנציה השנייה שלו בשנות התשעים, אבל למחדל כזה (גם בעקבות מותו הטראגי של השוער אבי רן ז"ל), איש לא ציפה.
והקבוצה האחרונה שחיפה צריכה הייתה על הראש- הפועל תל אביב לה הייתה הגנת ברזל שספגה 3 שערים בלבד בשמונת המחזורים הראשונים ונהנתה מרוח גבית גדולה, אחרי שכוכבה משה סיני חזר מקבוצת בווארן הבלגית. וזה היה משחק ענק. חיפה נכנסה למשחק כסופת הוריקן, כתשה את בעלי הבית מבלומפילד עד דק ובסיום 1:5 ענק משלושער של זאהי ארמלי, שלום לוי ודניאל בריילובסקי. מנפלאות המחזור התשיעי 1987. יחי ההבדל הקטן לעומת היום. עד המשחק בשלהי העונה שעברה נהגו אוהדי שתי הקבוצות להשתמש במונח "קללת קריית אליעזר" בבואם לציין כיצד כבר בצומת גבעת אולגה הפועל מאבדת נקודה. את זה שחיפה מצליחה מאד בבלומפילד מול הפועל כבר הפנימו, את הדרך ההפוכה עדיין לא. וגם הפעם, מאזן המשחקים בין השתיים , כשהם נערכים בחיפה, נוטה בבירור לזכות ה"ירוקים". 54 משחקים, מחציתם ניצחונות מקומיים, 10 הפסדים ו- 17 תוצאות תיקו. למרות שרוב המשחקים מסתיימים בעשור האחרון על חודו של שער או תיקו, הפרש השערים בקריית אליעזר מוכיח שחיפה אוהבת לכבוש מול הפועל במבצרה- 46:73.
המאזן החיובי של חיפה מול הפועל תל אביב מתבטא גם במאזן הכללי בין השתיים מאז קום המדינה. אגב, מוזר שעל חולצות שחקני הפועל רקומים שני כוכבים כאשר לחיפה רק אחד. האם להפועל יותר אליפויות מאשר לחיפה ? לא. ההפרש עדיין גדול. האם בהפועל החליטו לחשב גם את התארים מלפני קום המדינה ולהיות הקבוצה היחידה בעולם שזכתה באליפויות בלי מדינה ? 118 משחקים, ולחיפה חסר ניצחון אחד כדי להשלים 50 ניצחונות. הפועל ניצחה ב-34 משחקים ו-35 הסתיימו ללא הכרעה. גם הפרש השערים ממתין לכובש חיפני- 136:149 שישלים מספר עגול. שאלה לא פחות מסקרנת: מי יעמוד בשער חיפה ? השוער אמיר אדרי עשה עבודה נפלאה. הקבוצה לא הפסידה, הוא ספג פחות מוינסנט אניימה של הפועל ובסך הכל מאזנו נפלא: 19 משחקי ליגה, מתוכם הקבוצה ניצחה בתריסר, סיימה שישה בתיקו ורק במשחק אחד (מול מכבי נתניה) חיפה הפסידה. מנגד, ניר דוידוביץ לא זקוק להמלצות מאיש. אשתקד ספג 16 שערים בלבד, הממוצע הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. עם ניסיונו העשיר אי אפשר להתמודד ואל תקנאו באלישע לוי ובמאמן השוערים גיורא אנטמן שצריכים להחליט מי יתייצב בין הקורות.
