הכי פשוט לדבר על מדיניות הצערה. כאשר מדובר בהצהרות בלבד, אין סיכוי שהתמהיל חסר הניסיון יזכה להצלחה ולו קטנה. ה"דרבי" האחרון בעיר הכרמל, למרות חוסר ההכרעה, הוכיח עד כמה שונות הדרכים לשנות פני קבוצה תוך כדי תנועה. בשעה שבהפועל חיפה התגאו בשילובם של שבעה-שמונה משחקני הבית שלה, שנלחמו בכבוד מול יריב עדיף, במכבי "הסתפקו" בשישה בלבד, מתוכם שלושה שכבר חוו הכל בכדורגל, כולל אליפויות והופעה בגביע אירופה. כבר במשחק זה ניתן היה לראות, ומדובר בהמחשה בלבד, לאן מועדות פני כל צעיר וצעיר ששיחק משני עברי המתרס. כי ניר דוידוביץ, אריק בנאדו ויניב קטן, בתוספת של גוסטבו בוקולי וג'ון קולמה, הם בדיוק ה"גשר" המחבר את דור ההווה והעבר לדור העתיד המוכשר מאין כמוהו.
ייאמר מיד, אין סיכוי, ולו הקטן ביותר, שהרכב צעיר מאד, יצליח לזכות באליפות ללא ליווי של שחקנים מנוסים יותר. מבחינה זאת, הזוכים באליפות הראשונה (1984) מוגדרים בבחינת "נס חנוכה" מאחר ובהרכב איש מהם לא היה בעל ניסיון מיוחד, למרות שרבים מהם כבר הופיעו חמש-שש שנים ויותר. גם שני שחקני הרכש, זאהי ארמלי (הגיע ממכבי שפרעם מהליגה הארצית) וציון מרילי מקבוצה חלשה כהפועל ירושלים הוסיפו רק מכישרונם. הניסיון הגיע מאוחר יותר. זאת גם הסיבה שבהתאחדות לכדורגל הגיעו למסקנה לאשר לכל קבוצת נוער לשתף בסגל ארבעה חריגי גיל מדי שנה, כי הבינו שאלה שמסיימים גיל נוער עדיין לא בשלים לשחק בבוגרים, עקב הפער העצום ברמות ובלחצים, ואלה שעולים מקבוצת הנערים זקוקים ל"אבא". כן, כן, גם בנוער ישנה חשיבות עליונה לניסיון וכדי שהמערכת לא תקרוס, התירו לארבעה לשחק. והנוער נראה מנוסה יותר כאשר סינטאיהו סלליך, סארי פלח, טאלב טואטחה ושאדי שעבאן משחקים.
למצב הנוכחי, שילוב אופטימלי של ווטרנים וילדים, אחראים כמובן הנשיא יעקב שחר שהתווה את המדיניות ואלישע לוי שמיישם אותה בשטח. לא במקרה לוי התבטא בסיום המשחק באשקלון ש"זאת מכבי חיפה שהוא מבקש לראות", לאו דווקא התכוון לרמת המשחק הגבוהה, כי על כר האחו קשה היה לפתח משחק מצוין יותר. אלישע התכוון לחדות, לחדוות המשחק, ליכולת של כל שחקן שנכנס למלא את מקום היוצא ללא קשיי הסתגלות וגם לתרומה שלא תסולא בפז של המנוסים שבחבורה שלא אפשרו לאשקלון, ועוד קודם לכן להפועל חיפה ולהפועל תל אביב (למרות ההפסד) להכתיב את קצב המשחק. מבלי לפגוע באחרים, ההגנה משחקת אחרת כאשר ניר דוידוביץ שולט בכדורי הגובה כי בגיל 34 לא פלא שבעונה שעברה לא ספג שער שהוגבה מקרן או בבעיטה חופשית וגם ראיתם כיצד הוא נערך לכדוריו המסוכנים של ערן לוי. שי מימון בטוח יותר ליד אריק בנאדו, לגוסטבו בוקולי עדיין יש את היכולת לרוץ שעה וחצי בקצב פחות או יותר אחיד ובחלק הקדמי, כולם נהנים מתרומתו של יניב קטן. על ג'ון קולמה ש"מומחים" גזרו את דינו לשבט, לא נרחיב. תבינו מאוחר יותר מדוע אלישע התעקש להביא ולהשאיר אותו. ומי לא "חתך" אותו ?
לא תמיד ה"דור הזקן" הסכים להעביר מורשתו לדור העתיד. מחשש למקומם ופרנסתם. עם כל הכבוד וההערצה לשחקנים שרצנו אחריהם לבית-שמש, רמלה, לוד, נצרת ונס-ציונה, גם היום הותיקים יעשו הכל כדי לשחק, גם על חשבון הצעירים, אבל המגמה ברורה יותר. הם גם מבינים את קו הפעולה של המועדון שמשקיע חמישה מיליון ש"ח מדי שנה במחלקת הנוער. עדיין לא שכחנו מה עבר על יניב קטן בצעירותו. ה"ויה דולורוזה" הפרטית שלו כוללת מאמרי אנטי, הכללתו ברשימה של אלה שלעולם לא יהיו מנהיגי קבוצה ובישראל כמו בישראל, רוצים לרתום את העגלה לפני הסוסים ומבקשים לראות את ראש הממשלה כבר בפגייה. עניין של חוסר מסורת והיעדר סבלנות. אפילו גם חוסר הבנה מינימלי בכדורגל. הקפטן הבליג עד גבול מסוים, והרף האישי שלו היה גבוה, הוא מחזיק בשיא מועדון בישיבה על ספסל וכניסה ממנו למשחק (73 פעמים) וגם ב"שיא" כשחקן מוחלף (117). עכשיו חשבו כמה משחקים שיחק. התעצבן ? התעצבן. "מקורבים" שהוא לא מכיר, לא ניסו להשפיע, כפי שהם עושים לאחרים ? ניסו. היום הוא נהנה ממעמד של ראש שבט אינדיאני וזה לא בא לו מראיונות בעיתונים. דוגמית על קצה המזלג. מה אלישע לוי לא יכול להרשות לעצמו. מדיניות זגזוג . הביטו על הגלופה, תקראו אותה טוב-טוב ותבינו מדוע מה שהיה רע לפני ארבע שנים, בקיץ 2006 נשמע רע עוד יותר בסתיו 2010. אותו פרשן בגרוש ש"חיסל" את אריק בנאדו, ניצב היום בראש המהללים, רץ מכלי תקשורת אחד לשני, מביע את משנתו שמעניינת רק אותו. ככה לא בונים קבוצה. שחקן העבר שלא זכה ליד מכוונת בצעירותו, סובל מחוסר הבנה עד עצם היום הזה. בונה על הזיכרון הקצר שלכם. אז מה אם פעם היה עוזר מאמן של אלי גוטמן בבית- שאן ? היום כל ילד בכיתה ב' מבין לא פחות.
בשעתו, עם הירידה הראשונה של מכבי חיפה לליגה א' ב-1965 הבין מאמנה, אף הוא שחקן עבר, אברהם מנצ'ל שחניכיו הצעירים שהיו שותפים לירידה, זקוקים לחונכים. חיפה ירדה בגלל התופעה שלא למדו ממנה בקבוצות אחרות והיום חוזרים עליה במקומות אחרים. הזרמת מסה של שחקני נוער מצטיינים, פרישה של ותיקים (בגיל 29!) והתוצאה המרה לא אחרה להגיע. מנצ'ל פנה לשני חבריו לקבוצה הזוהרת של שנות החמישים, אשר עלמני ואהרן אמר ועשה בדיוק מה שאלישע לוי אמר לאריק בנאד ברגע שנתן הסכמתו לשובו: "תתאמן, תשקיע, תשאיר לי את ההחלטה מתי תשחק". אריק נענה כמו אז. הצמד הסכים. התמונה החרותה בזיכרוני: מדי משחק הם שכבו על הדשא, זה ליד זה, ראשיהם על ידיהם וציפו למוצא פיו של מאמנם-חברם. עלמני שיחק כמחליף פה ושם, אמר הרבה פחות, בשורה התחתונה הקבוצה העפילה בשוונג ענק לליגה ממנה נשרה והמשיכה מספר שנים להימצא בשולי הצמרת. בלי אליפות, בלי גביע- עם גאווה שכולנו אהבנו לאהוב.
כאשר מנצ'ל עזב והגיע מאמן מבחוץ, אדמונד שמילוביץ ז"ל, עדיין נהנה מתהילתם היחסית של אלה ששיחקו, בעונתו השנייה הקבוצה הדרדרה. היה לו רצון לשנות, רצון שנותר על הקרח ומי ששילם את המחיר היה המאמן. כדור השלג לא נעצר, הוא התגלגל עד לשלהי עונת 73/74 כשחיפה ניצבה על פתחי פי פחת ואותו אברהם מנצ'ל, שהספיק לשוב לקבוצה (ואם שמתם לב, כמעט ואין מאמנים חיפנים מצליחים מחוץ לעיר), הבין שהישועה תגיע דווקא משחקנים צעירים. ערב התמודדותה במשחקי מבחן נגד הירידה לליגה השנייה, הותיקים ערכו "פוטש", העיפו את המאמן ונוכחו לדעת שלא היה ביכולתם למנוע את הנשירה השנייה לליגה השנייה. מקרה אחר, נדיר בנוף הירוק, התרחש בשלהי שנות השבעים, כאשר שני שחקנים מנוסים ביותר מהפועל חיפה, יצחק אנגלנדר ויוחנן וולך, בשנות השלושים לחייהם, חצו את הכביש במטרה לחזק את ביטחונם העצמי של שחקניה הצעירים של חיפה ששינתה "פאזה" והבינה מה שמבינים היום: ניתוח בתנאי שדה.
אלא שאנגלנדר וולך, עם ניסיון של הופעה במונדיאל היחיד שבו ישראל השתתפה, וללא תואר אליפות, נגררו אחרי הצעירים, ובמקום להדריכם, ביקשו להוכיח שלא נס ליחם. מאוחר יותר, כחבר הנהלה, וולך הפך לאחד מאבני היסוד של מדיניות ההצערה בחיפה. לא לפני שהודיע לברוך ממן שאם יביא קבוצה שתהיה מוכנה לשלם עליו 5000 ש"ח, ישוחרר. למזלה של חיפה, היו בהנהלה החיפנית שחשבו אחרת ומנעו את שחרורו, אחרת לא היינו יודעים לעולם מי זה ברוך ממן, עד כמה חשובה מנהיגותו והכריזמה שלו. כך גם לגבי רוני רוזנטל ומשה סלקטר שהוצעו להפועל בית-שאן ולשוער המנוח אבי רן ששלמה שרף ביקש להחליפו באריה חביב מהפועל יהוד. עניין של טיימינג. מה היה קורה לו חיפה לא הייתה מפסידה להפועל תל אביב ? אלי גוטמן לא שלח את שי אבוטבול לחפש קבוצה והיום הוא מברגיה המרכזיים ?
כך גם המצב כיום. בגלל נזילותו של הכדורגל, מההרכב הצעיר ביותר שאלישע לוי העלה לפני כחודש, הגיל הממוצע "תפח" ואיש לא מתלונן. לפחות בחיפה לא משחקים לפי התאריך בתעודת הזהות ויש משקל מכריע ליכולת באימונים ושאר פרמטרים השמורים רק למאמן. לא במקרה אלישע מחייך כל הזמן, הוא הגיע למצב שיכול לענות לתשובות כתבים עוד לפני שנשאלה השאלה. ולא זקוקים לאינטליגנציה מיוחדת... ואין כמו הכדורגל האיטלקי כדי להעיד שהתרגיל קודם לגיל. מיטב הבלמים אינם פורשים, מעבירים את ניסיונם לבלמים הצעירים סביבם וגם מושכים את הקריירה עוד קצת. רק מי שמעולם לא יצא לגימלאות, לא יכול להבין איזו ריקנות משתלטת על הבנאדם/שחקן כאשר הוא קם בבוקר, ואם אינו מאמן או עסקן, שעות היממה נראות לו נצח. שלא לדבר על ההשמנה שבדרך.. השילוב במכבי חיפה כרגע אופטימלי. לא רק בהרכב הפותח המשתנה במהירות עקב פציעות ופגיעות. מדהים, לפחות במספר השחקנים הפצועים חיפה כבר "זכתה באליפות" וכאן לא איכפת לה לוותר על התואר או לפחות מעדיפה שיהיה קיזוז. וזאת, כפי שאלישע לוי הדגיש, מכבי חיפה שהוא רוצה לראות גם בשבועות הקרובים. הפתעות יכולות ליפול, אין מצב לנפילה פתאומית.
