הפסדתם שלא ראיתם !! למזלם הרע (הפעם כן...) של האוהדים הצעירים של מכבי חיפה, אין אפשרות להציג בפניהם את מעלליו ותעלוליו של דניאל שמולביץ (בשנות השבעים עיברת את שמו לרום), מגדולי השחקנים שנולדו במחלקת הנוער של מכבי חיפה והתפתחו לרמות שהכדורגל הישראלי היה קטן עליהם בכמה מספרים. למזלו הטוב של "שמילו", כך כולם קראו לו, הוא צמח לתוך תקופה נפלאה של המועדון שכונתה בשעתו "תור הזהב" כי לידו ואיתו שיחקו שחקנים שרמת הטכניקה שלהם היתה כה גבוהה ומיומנת עד שהפכה לסמל המסחרי של המועדון עד עצם היום הזה. צריך היה לראות כדי להבין ואולי הרמז הקטן לזכות של אלה שראו אותם: ראובן עטר ואיל ברקוביץ לא היו זוכים בקלות בחולצת ההרכב הראשון. עד כדי כך אשר עלמני, אברהם מנצ'ל, ג'וני הרדי גילו וירטואוזיות.
בניגוד להם, "שמילו" לא היה וירטואוז- הוא היה ענק בזכותם. כי בשעה שהשאר ליהטטו, ותארים לא היו משאת נפשם, החלוץ/קשר/בלם/מגן ואפילו שוער, עשה במגרשים ככל העולה על רוחו. תרתיי משמע. הכדורגל עבורו היה מעין מיקס של חיים ותרבות. יכולתם למצוא אותו עובד עד שעות הלילה המאוחרות בפאב שבבעלותו על הכרמל ולמחרת משחק בליגה. כמובן, אחרי ויכוחים רבים שהיום היו זוכים לכותרות ענק. אז המאמנים הבינו שאסור לוותר על "שמילו" ולו במחיר כבד. ומעולם לא נשמע עייף... בגיל 18 חדר להרכב הראשון ואז יותר קל היה לנפוליאון לנפץ את חומות עכו מאשר להיכנס להרכב. גם עקב היעדר אפשרות להחליף שחקנים וגם בגלל חבריו שלא ויתרו בקלות על מקומם ועוד לינוקא. אבל הדובדבן שבקצפת אצל "שמילו" והדברים אינם נכתבים בגלל ריחוקם מהזמן המקורי- אהבת הקבוצה ללא סייג. אין דברים כאלה.
בתקופה בה שחקנים רבים מתדפקים על דלתה של מכבי חיפה כדי לזכות בעונת פרישה, לפני שיתלו את נעליהם, "שמילו" פרש מרצון וחזר לעזור למכבי חיפה לא לרדת וגם להגיע לגמר גביע המדינה. בגיל 30, אחרי שהיה שותף להופעה האחת והיחידה של נבחרת ישראל במונדיאל במכסיקו (1970) החליט שמספיק. אגב, מהנבחרת פרש עוד לפני כן אבל מסע שכנוע מרוכז של מאמני הנבחרת דאז הצליחו לפרק את עקשנותו. פרישתו לא אמורה היתה להיות בעייתית. בתקופה ההיא, מי שהגיע לגיל הזה, טבעי היה שיפרוש. אלא שמכבי חיפה עשתה דרך יפה בדרך לגמר הגביע ומאמנה-חברו, ג'וני הרדי, החליט שעדיף לעשות את הדרך לגמר כאשר איתו יצעדו "שמילו" ושוער העבר, יחזקאל גרשוני ז"ל שהתבקש לשוב עקב בעיות כספיות עם השוער הראשון חיים זיידנברג ופציעת מחליפו, משה אלסטר. ללא אימונים, ובהסתמך על כושרו הגופני הגופני הגבוה, העניק תנופה לחבר'ה הצעירים בקבוצה, הפגין רמה גבוהה ועוד כמגן ימני, כבש שער משווה שמחק יתרון של בית"ר ירושלים אשר הוליכה 1:3 וסיים את הקריירה בגמר מול הכח בו חיפה נוצחה.
סיים את פרק מכבי חיפה ? הצחקתם את "שמילו". כעבור שנה וחצי חיפה שלו נקלעה למצוקה בתחתית הטבלה ואל מי יפנו בקריאה לעזרה ? נכון, אל "שמילו" בן ה-32 שחזר, שוב כבש שער חשוב מול הפועל ת"א וחיפה ניצלה. "שמילו" הפך לאימת מאמני הליגה. כמו מאמניו בחיפה, מעולם לא ידעו באיזה מצב רוח יגיע למשחק. במשחקים חשובים עם קהל רב- אבוי ליריב. כך במשחק הגמר בו זכה בתואר היחיד בחייו- 2:5 מול מכבי תל אביב באצטדיון האוניברסיטה בירושלים ועוד לפני כן, בחצי הגמר כאשר חיפה מוטטה את האלופה, הפועל פתח תקווה 1:5 משלושער של "שמילו". גם בזירה הבינלאומית לא טמן רגליו בצלחת. אמנם, מעולם לא כבש שער במדי נבחרת ישראל (29 הופעות) אבל אוהדי חיפה הותיקים לעולם לא ישכחו את הופעותיו מול אברטון האנגלית (1:1) וסלביה פראג הצ'כית (0:2) בהן כבש את השערים וזכה לציון 8 שהיום הפך ל-10. מהירותו הפנטסטית ולעולם לא נדע מי היה זוכה במרוץ ל-100 מ', הוא או אלון חרזי, משחק הראש הנפלא שלו (איפה ישנם נוגחים כאלה כיום ?) הפכו אותו לחביב הקהל ו...השופטים.
שני מקרים, והיו עוד. בשנות השישים נערך משחק ליגה מול הפועל מחנה-יהודה במגרש הישן של הפועל פתח תקווה. המקומיים ניצחו 1:2 ובלם חיפה המנוח, ישעיהו שווגר, הורחק בידי השופט נפתלי איתן. בסיום המשחק נהוג לקחת את כרטיס השחקן של המורחק ולצרפו לד"וח, "שמילו" שם לב שאיתן לא עשה כך, ניגש אליו והעיר לו. מי שלא ראה את החיוך של איתן באותה שנייה, לא יבין... ודי במקרה, באותו מגרש ומול אותה קבוצה, משחק אימון טרום-עונתי. במהלך המשחק השופט שמואל הנדוורג שרק נגד חיפה לבעיטה חופשית. "שמילו" העיר לו, ניסה לשנות את ההחלטה (משחק אימון !!) וכאשר ראה שנכשל, פשוט ירד מהמגרש על דעת עצמו עקב חוסר הצדק... מדהים, לא ? ביוגרף מנוסה ודאי היה מרכז את הקריירה של "שמילו" כאות ומופת לשחקן שאוהב את קבוצתו ושימש בה גם כמנהל קבוצה, ואז גם היה מגלה שלא רוני רוזנטל היה הכדורגלן החיפני הראשון שאמור היה לצאת לחו"ל. בוקר אחד, נדהמו ראשי מכבי חיפה ששחקנם כבר נמצא באוסטרליה הרחוקה במטרה להצטרף לאחת מקבוצות עיר הבירה סידני. הם איימו על "שמילו" שיחזור מיד, ללא הועיל ורק כאשר ההתאחדות לכדורגל התערבה נאלץ הכדורגלן לחזור ולא לטעום מהכסף הגדול שציפה לו שם. הסיבה: באותם ימים, היבשת החמישית הייתה מחוץ לפיפ"א ולשחקנים אסור היה לשחק שם. אגב, גם מוטי לובצקי שבתמונה למעלה, התנסה בחוויה דומה בדרום-אפריקה אלא שהוא לא נענה.
את כל עשרות הסיפורים הנפלאים, אבן יסוד בדרכה של מכבי חיפה, שמעו באי מסיבת הפתעה מיוחדת שהוכנה ל"שמילו" בהגיעו לגיל 70. היכל מרכז הקונגרסים בחיפה נבחר להכנת המסיבה, ומי שמכיר את חתן השמחה יודע שהוא חמקן מקצועי ממסיבות שכאלה. הפעם נכנע לתכנון סודי שאורגן על ידי חבריו לשעבר ובראשם מגן העבר, מוטי לובצקי. עשרות אורחים מעברו הספורטיבי והאישי הוזמנו, כולל בני משפחה החיים בחו"ל. גם חברו לקבוצה, שמואל חדנס שעלה עימו מקבוצת הנוער לבוגרים בסוף שנות החמישים, הגיע במיוחד מגרמניה. מצגת מרכזית ובה קטעי עיתונות ועשרות תמונות שנלקחו מהארכיון המפואר של מכבי חיפה, באדיבות נשיא המועדון יעקב שחר והמנכ"ל איתמר צ'יזיק, החזירו את הנוכחים עשרות שנים לאחור. האורחים המרכזיים היו ותיקי מכסיקו 70', מוטל'ה שפיגלר, השוער יצחק ויסוקר, הבלם צבי רוזן, אברהם מנצ'ל, ג'וני הרדי, אשר עלמני, שמואל חדנס, שלמה בנאדו, זאהי ארמלי ורבים וטובים אחרים.
את מכבי חיפה ייצגו באירוע המרגש המנכ"ל איתמר צ'יזיק שהתחיל לאהוד את הקבוצה לפני למעלה מחמישים שנים, הפיזיוטרפיסט פיני שרון שהספיק לשחק עם "שמילו" בשנות השישים ושוער הווה ניר דוידוביץ שהגיע עם אביו, בנימין, אף הוא שוער עבר בתקופת "שמילו". נרשמו מפגשים מרגשים ביותר בין כדורגלנים שלא ראו זה את זה עשרות שנים. אפילו "שמילו" שנודע בקור הרוח שלו ובלקיחת החיים בפרופורציות הנכונות נכנע ולא הסתיר התרגשותו מהערב הנפלא שאורגן עבורו. וכל הדוברים, והפעם כל הדברים היו נכונים ואמת לאמיתה, התרכזו בספורטאי האדיר ויוצא הדופן שהיה חלק מדור הנפילים, דור ממנו צמחה נקודת הציון שלעולם מכבי חיפה היתה ותישאר סמל לכדורגל היצירתי והאטרקטיבי בישראל.
