זהו, נגמר פסטיבל אירופה ושוב, הרף הגבוה שמכבי חיפה הציבה בקמפיין הראשון והכי מוצלח של קבוצה ישראלית אי פעם, אפילו לא דוגדג. זעזוע קל בכנף ותו לא. הליגה חיה ובועטת. בסך הכל חלפו יומיים מהמשחק מול עכו, על פי האירועים במדינה נראה שזה היה מזמן. עשר הדקות האחרונות במשחק הדרמטי מול הפועל עכו בהן חיפה שבה מפיגור, לא היו סתם מהפך אלא יצרו מצגת וירטואלית, לא מתוכננת, במיוחד עבור הדור הצעיר. עשר הדקות הללו, באופן אולי חד-פעמי, המחישו את מה שהאוהדים הותיקים זוכרים בצלילות וללא הגזמה. הפעם אלה היו רק עשר דקות, כאשר המותג "מכבי חיפה" הפך לשם ושם דבר- פעם כל תשעים הדקות נראו כך. מטורפות, בלתי צפויות, מלאות שערים וככל שתוסיפו סופרלטיבים, עדיין לא תתקבל התמונה המושלמת.
המהלך של אלישע לוי, שלא עשה לפני כן בשום משחק מאז שהוא בחיפה, השאיר את המאמן מנגד, אלי כהן חסר אונים. אמנם, הוא ניסה להגיב בהכנסת בלם נוסף, אבל גם לו היה ברור שלחיפה 8 שחקנים התקפיים, ורק נס ימנע שיטפון שערים והכרעה. במקרה, ההכרעה הגיעה בחמש הדקות האחרונות אבל היו מקרים בעבר שהכדורים מיאנו לחדור לרשת והתסכול היה גדול. במהלכים מהסוג הזה, הולכים על כל הקופה כי חצי נקודה לכאן או לכאן כבר לא משנה את התמונה הכללית. עשר הדקות הללו נתנו קמצוץ של תקופת ה"רטרו" שלפני חמישים ועשרים וחמש שנים. כדורגל משוחרר, התקפי, לחץ רצוף על שער היריב ו...תפילה שההתקפות הנגדיות לא יהפכו לשערי שבירה. לחיפה היו בדקה ה-85 לא פחות משמונה שחקני התקפה, בקו הראשון והשני. דבאלישווילי, חמד, גדיר ורפאלוב, קטן וסלליך והמגנים משומר ומסיללה. מאחור נותרו רק אריק בנאדו ושי מימון וכמובן ניר דוידוביץ. מהלך אחד של ג'אקו ערפאת כמעט וחיסל את התוכניות ההתקפיות של חיפה להכריע את המשחק, למזלה היה לה את דוידוביץ להציל שער בטוח.
אותן דקות סיום, כאשר הקשרים האחוריים (בוקולי וגולסה) ישובים כבר על הספסל, בבואה מדויקת לבניית המותג של חיפה ושמו הלך לפניו במשך שש-שבע שנים. היתה לה התקפה "רצחנית". ג'וני הרדי מימין, אשר עלמני ואברהם מנצ'ל קשרים , דניאל רום-שמולביץ או אהרן אמר בחוד, יצחק שפירא באגף השמאלי, היה לה קשר שמאלי (זכריה בן-צבי), מגן שמאלי מעולה (ישעיהו הלד), הגנה בינונית ושוערים חסרי מגן. כל הכבודה הזאת באה מדי שבת לשחק כדורגל, והדגש על לשחק. תמיד רצו לנצח (מה השתנה ?) ובכל מחיר. טאקטיקה או משחק עקר משערים - הצחקתם אותם, לא בלקסיקון שלהם. ואז לא הותרו חילופים. ה-11 שעלו גם ירדו. אלא אם הורחקו או נפצעו. הביטחון הזה איפשר להם לעשות ככל העולה על רוחם מול ההגנות (כמו מול עכו) וגם להפסיד לקבוצות חלשות, בפרט אם שוערי היריבה תפסו "ימים משוגעים" (ע"ע אניימה מול הפועל תל אביב).
בכדורגל של ימינו, משמעות עצומה לשוער המשמש יותר מ-1/2 בלם, חלק נכבד לבלמים ובימים ההם לא חיפשו אם הם איטיים, כי מהירים הועברו להתקפה או לאגפים ומגנים שעלו, חזרו עם סיום התקפת היריב. שלא כמו הספרינטרים משומר ומסיללה שמסוגלים לפתח התקפה ומיד לטוס להגנה. הכל השתנה היום לטובה, למרות הביקורות. יום ולילה. אז גם כל הקבוצות שיחקו במערכים דומים. -2-3-5 וכל משחק היה נתון למצבי הרוח והכושר של כל שחקן כזה או אחר. מטבע הדברים, חמשת החלוצים היו הדובדבן שבקצפת. ראיתם את הפריצה הסוחפת של דבאלישווילי (דקה 74) שאמורה היתה להסתיים בשער אלא שגדיר קלקל והחטיא מול שוער עכו ? אתם רואים הרבה כאלה בכדורגל, למעט בחו"ל אצל ליאו מסי ואולי עוד אחד? בכל העולם שחקן אחד ואולי עוד חצי וירטואוז (!) . השאר מתוקתקים לפי לוח המאמנים. ואין כוונה להשוות את החלוץ הגיאורגי לחלוצים בחו"ל. ההתרכזות רק במבצע הספציפי א-לה בניון. בשנות החמישים ותחילת השישים, כאלה נראו במכבי חיפה לפחות שניים- שלושה במשחק. כל תיאור מילולי רק מחליש את המהלכים אבל אחד מהם מחויב הסבר. חיפה הגיעה למשחק חוץ מול האלופה הפועל פתח תקווה שכבר הוליכה 0:2 ותמיד היו מהפכים במשחקים בין השתיים. אחרי שוויון 2:2 הקשר אברהם מנצ'ל חטף כדור במרכז המגרש והחל בסלאלום מדהים. דמיינו את דבאלישווילי בריצה, רק עם תוספת של הטעיות גוף והשכבת 4-5 שחקנים לצדדים, הגעה מול השוער ומעבר על פניו וכניסה עם הכדור לרשת. אחרי שער כזה, מאיר איינשטיין לא היה מסוגל לנבוח חודש. גם מאה ספלים של גוגל-מוגל לא היו עוזרים לו. טירוף.
ההתכנסות אינה כאן לתיאור העבר אלא לניסיון להבין מדוע חיפה התחילה מול עכו כקבוצה "נורמלית" (חלוץ אחד, חמישה קשרים) וסיימה במפץ גדול. זהו הכדורגל במלוא הדרו. אליה וקוץ בה. כולם ראו מה הפועל תל-אביב הצליחה לעולל לחיפה בעשרה שחקנים. לרשותה עמד שוער פנטסטי שלפניו "קו מז'ינו" שהרחיק כדורים לכל עבר. אבל היו לה גם חלוצים מהירים שפעם-פעמיים עזבו את קו ההגנה וניצלו כהוגן את המתקפה החיפנית על שערם. גם אז חיפה פיגרה, ביקשה לאזן ולא הצליחה. לכן גם לא תוכלו לראות פעמים רבות "בליץ" כמו מול עכו. כי בתקופה מתקדמת יותר, החל מהאליפות הראשונה של שנות השמונים, כבר נראו ניצני השינוי בכדורגל הישראלי. עדיין לא משובח, יותר נתון למערכים סגורים. אין מקרה בעובדה שבעונת האליפות הראשונה חיפה כבשה מעט מאוד שערים (48) בשלושים משחקים. היא שיחקה עם שלושה חלוצים נפלאים, זאהי ארמלי, משה סלקטר ורוני רוזנטל, במקרים רבים הוסיפו להם את צדוק מלכה שעלה מהנוער והתמהיל הזה לא השאיר תקווה גדולה ליריבות.
שלמה שרף יכול היה להרשות לעצמו לשחק במערך כזה כי מאחור היו לו כלים מצוינים למנוע הטרדות. אבי רן בשער, המגנים איתן אהרוני וציון מרילי וצמד בלמים נוקשה וחסר פשרות, רפי אוסמו ואלי כהן. מעט לידם התרוצץ אברהם אבוקרט הבלתי נלאה, וכך הצטרפו שלום לוי וברוך ממן ויצרו "מחומש" שיצר לחץ אדיר על שער היריבה והסתפק במיעוט שערים. לא קשה לנחש שגם עכו, עם צבי רוזן, אהרן ויזן, יחיאל אבן-צור והאחים בנודיס, היתה מצליחה יותר... בעונת האליפות השנייה, ואולי בגלל המעבר הכפוי לאצטדיון קריית-חיים, עקב השיפוצים בקריית-אליעזר, המגרש רחב הידיים נתן לחיפה עדיפות והיא כבשה יותר. לא בקצב של הקבוצה בעונת 93/94 שהיה מטורף, אבל הספיק לתואר נוסף. ההתקפה שהטילה אימה בשנתיים אלה, לא המשיכה לעשות זאת בעונה השלישית ולכן הפסידה תואר בטוח ובעונה הרביעית עם אותם שחקנים, פחות או יותר, המרקם התפרק, השחקנים התבגרו ומה שנותר, רק השוער אבי רן ז"ל וחלק מהגנתו שמנעו מאבקי תחתית. שיטת שלושת החלוצים (ללא רוזנטל שנמכר לברוז' הבלגית) כבר לא תפסה.
מכאן שהאירועים הקפיצו לעברנו עשר דקות נדירות בהחלט בתקופה החדשה של הכדורגל בישראל ובעולם. הסיום, בניגוד למשחק החיוור, לא חידש כלום. ככל שמשחקים עם יותר חלוצים, הסיכוי שהיריב יצליח לעמוד מול המתקפה, קטן מאד. שאלת השאלות, מה קורה כאשר הקבוצה ממול מוליכה או שומרת על הנקודה, ואין לה הגנה מפוחדת כמו להפועל עכו. מדוע ללכת רחוק? אשתקד, אינטר לא חצתה את קו האמצע, ברצלונה הוציאה מהמחסנים כל "כלי נשק" תקין והסוף ידוע ואכזר. אמת, בישראל אין הגנות כמו שהייתה לאינטר של מוריניו ולחיפה גם אין את חמשת החלוצים, כי בעולם לא משחקים עם כמות כזאת, גם לא באימונים, אבל בהחלט היה כייף לראות את הלחץ, הלהט, חוסר האויר בריאות בלמי ומגני עכו ולבסוף השערים הנובעים מכך מרגלי רפאלוב וקטן. על קצה המזלג. הנה, גם ממשחק לא משהו, קיבלנו משהו פיקנטי. לשמור ולא לגזור.
