ינואר הגדול מגיע והנה כולם חוגגים. לא כולם, לפחות במכבי חיפה מקווים ונשארים עם רגליים על הקרקע. ולא קשור לחגיגות הסילבסטר כמו לבחירת זרים "חדשים". ככה מתנהל הכדורגל הישראלי. במאי חושבים על אוגוסט ומרגע סגירת חלון ההעברות, כולם כבר מציצים לעבר ינואר. כאילו שבתחילת השנה המשיח אמור להגיע. במכבי חיפה בוחנים את מצב הביניים וללא היסטריה יושבים ומחליטים מה טוב למועדון. בדיקה מעמיקה, ולא צריך ועדת חקירה בראשות שופט, תגלה מיד: אם הגיע שחקן זר לישראל בינואר והצליח מיד, שיקום. או הוא או סוכנו או כל מאמן שחושב שהצליח לקדם את קבוצתו עם שחקן שלא היה בסגל שלו ב-31 בדצמבר. כל המאמנים, והכוונה לרציניים, יאמרו לכם שהתפוקה בעונה הבאה מאותו שחקן תהיה גבוהה בהרבה ממה שמצפים ממנו בצ'יק. אבל אגדות לפעמים הופכות למציאות וזו תמיד טופחת על הפנים. מכבי חיפה אינה יוצאת מכלל זה אבל היא לפחות עושה הכל כדי שלזרים לא תהיה משמעות מכרעת בקידום או בנסיגת הקבוצה.
למעט מקרה בודד שכנראה עלה לה בתואר. מדובר במכירתו של יעקובו איגביני בדצמבר 2002 כאשר נראה היה שלא יהיה מי שיעצור את דהירתה. מסתבר שיחד עם פציעתו הקשה של הקשר המצוין ריימונדאס ז'וטאוטאס נגד מנצ'סטר יונייטד- המשא היה גדול על חבריהם שהשאירו את האליפות למכבי תל- אביב בהפרש שערים. אחרת, בפברואר כבר היינו חוגגים ולא מסתפקים בגביע הטוטו. נשיא מכבי חיפה, יעקב שחר, התבטא לא פעם השנה ש"הזרים טרם סיפקו את הסחורה", מאמנו, אלישע לוי החרה אחריו ואמר שהוא מחפש מימד של מהירות בהגנה ובהתקפה. מהרגע שהבעיה אותרה, החלו החיפושים. האם הפעם השינויים יצליחו ? עד כמה שיישמע מפתיע לאלה שתמיד מופתעים ממהלכי מכבי חיפה, אין מועדון שהצליח יותר ממנה ב"פגיעות בול" בשחקנים זרים, לאו דווקא אלה שהגיעו בינואר. מה רע להצליח איתם כבר באוגוסט ? עברתי בעיון על רשימת כל הזרים שהופיעו בכדורגל הישראלי. דווקא בקבוצות ה"קטנות" שיחקו שחקנים טובים מאד (כמו סיאד חלילוביץ וג'ובני רוסו בהפועל באר-שבע שזכו עימה בגביע) או ה"חבורה ההונגרית" בבית"ר ירושלים (פישונט, האמר, סטפן שאלואי, שאנדור) שהביאו אותה לגדולות שנים ספורות ואפילו בהפועל חיפה שיחקו דימיטרי אוליאנוב וגוראן מילנקו שסייעו לה לזכות בתואר היחיד שלה.
אחרי המשחק בקריית-שמונה התבטא אלישע לוי בגנות האשראי הנמוך שהוא מקבל מהתקשורת, למרות שחיפה ראשונה, אם היה מביט מזווית הראייה של אלה שהוא מצפה מהם ל"הכרה", אפשר והיה נסחף אף הוא לתוך הבור שכרו לעצמם. כמה אפשר להצביע על כישלון הזרים במכבי חיפה ? שוב יזכירו את אולג קוזניצוב, את וילפרד מוגאיי, את הניגרי ואת הארגנטינאי. חס וחלילה שתדרכו למישהו כזה על היבלת ותזרקו לעברו את רשימת המצליחים. ישנו בחור צעיר במקומון חיפני שמדי שנה כותב על כישלון הזרים של מכבי, משנה מעט פה ושם, ןלזכותו ייאמר שהוא מנצל את העובדה שמתחלף שם עורך שלא ידע ולא ראה. באחריות, אם מספר הישראלים שיצאו לשחק באירופה היה מצליח להיקלט שם באותה כמות כפי שהזרים הצליחו במכבי חיפה- המונדיאל היה פרוש לפנינו כשטיח אדום. אין צורך להרים שתי ידיים. כף יד אחת תספיק: רוני רוזנטל שזכה עם ליברפול באליפות האחרונה ב-1990 ושם מתגעגעים אליו עד עצם היום הזה, אלי אוחנה שזכה עם מכלן הבלגית באליפות אירופה, איל ברקוביץ שעשה כסף באי הבריטי בקבוצות מפורסמות, חיים רביבו בסלטה ויגו, פנרבחצ'ה וגלאטסראיי הטורקיות. ועכשיו יוסי בניון ששיחק בליברפול וצ'לסי. סה טו. יודעים מה, נוסיף מע"מ, גם דודו אוואט בספרד.
אם נשכח עוד איזה "מצליחן", סליחה ושאפו. עשרות אחרים נסעו וחזרו, נחבטו ולחלק מהם חיפה אף שימשה במה יוצאת מהכלל לשוב לאיתנם, דוגמת ואליד באדיר ועידן טל. במועדון הירוק הם שבו לחיים ומלבד האליפויות עימה, אף עשו חיל בבית"ר ירושלים והפועל תל-אביב. לפני הרשימה החיפנית, כבוד לתל-אביביות. במכבי הצליחו מאד אלכסנדר אובארוב, אנדז'יי קוביקה, אנדראס פרוחננקובס, ברונו רייס, ג'ון פנסטיל, אלכסנדר פולוקארוב ואם "תאיימו" נוסיף את רודריגו גולדברג וג'זוז' ודינסקי. אצל ה"אדומים" נתחיל מהסוף: וינסנט אניימה שהועבר מבני יהודה, ג'ון פנסטיל שהועבר ממכבי תל-אביב, סרגיי קלשצ'נקו שהועבר ממכבי חיפה, אישטוואן פישונט ששיחק בבית"ר ירושלים, מזואה אנסומבו ששיחק בהפועל חיפה, סמואל יבואה ודאגלאס דה-סילבה שהגיעו מכפר סבא, מילאן אוסטריץ ושוב, סליחה אם נשכח שם כזה או אחר. ולא נשכח.
עיניכם הרואות, בהפועל תל אביב הלכו "על בטוח" והעדיפו שחקנים שכבר הוכיחו עצמם בישראל. יותר בטוח מבטוח. גם בקטע הזה, חיפה פגעה בגדול. מלבד אלן מסודי שהגיע ממכבי נתניה, שלושה אחרים הפכו לברגים משמעותיים במכונה החיפנית. בראש וראשונה, ג'ובני רוסו. היה טוב מאד בבאר-שבע, היה מעולה בהפועל חיפה, היה בינוני ומטה בבית"ר ירושלים ולקריאת "הצילו" שלו נענו בחיפה בתחילת המילניום וקיבלו שחקן מצוין. לא במקרה ולא כחנופה, רוסו ציין כל הזמן שהתקופה במכבי חיפה עזרה לו להרקיע לרמות שלא ידע לפני כן. הזימון לנבחרת קרואטיה וההופעות בשורותיה , רק חיזקו את דבריו. משעשה את השטות והתפתה לחזיון התעתועים של הגלאקטיקוס אצל האחות הקטנה מהכרך הגדול, חזר שנים רבות לאחור. השני, גוסטבו בוקולי. אמנם, שחקן העונה ואסור לשכוח שזאת הפעם הראשונה והאחרונה ששחקן מקבוצה שיורדת (אחי נצרת) "מוכתר"- אבל הוא התפתח לדרגות משחק איכותיות וזכה גם עם חיפה בתארים, הופעות חלומיות באירופה והגשים הכל, מלבד גביע. נו טוב, גם ליניב קטן עדיין אין...
והשלישי, ג'ון קולמה שזכה למקלחת צוננין רק בגלל שאלישע לוי הביאו יחד עימו, רק בגלל שלא כבש שער עד למשחק מול הפועל רמת גן ובגלל שבחיפה מתקשים "פרעושים וקרציות" מחוץ למועדון לקבל זרים. להם, קשה להיות יום בלי טלפון לאמא ואבא, או לא לראות את הילדים יותר מיומיים, שלא לדבר על בילויים ושפה זרה. לזרים אסור, כי הם זרים, מקבלים כסף יחסית גדול וגם הכלב הכי אימתני לא מסוגל להיפטר מ"פרעושים וקרציות" מבלי שיתיזו עליו חומר מרסס... במכבי חיפה הגיעו למסקנה שהריסוס הטוב ביותר הוא דרך הצלחות במגרשים. הנשיא שחר הציע להפחית את מספר העמודים בעיתונים, את מספר תוכניות הרדיו ואתרי האינטרנט- הפעם לא נרשמו קריאות אהדה ובימים אלה עסוקים יותר אנשים במכבי חיפה מאשר ביישום הלקחים מאסון הכרמל. התגובה בכל כלי תקשורת מצוי, מיידית ותמיד באותה לשון: "במכבי חיפה לא רואים בעין יפה את...". פקה-פקה, בולו בולו. אותם פרשנים בגרוש או כפי שעמנואל רוזן כינה אותם בראיון עיתונאי במרץ 2005 : "גורמים להזניה ענקית, כל פשפש עיתונאי, כל אפס מבקר עיתונות, אנשים בתת-רמה חודרים למקצוע, מנצלים את הפרצות" (סוף ציטוט), מנסים לקנות אהדה בפופוליזם. איך כתבו היום: חיפה ניצחה בדוחק בקריית-שמונה. למות מצחוק. אז מה עשו הפועל ומכבי ת"א מולה ? הפסידו בכבוד ? ואת זה אומר אחד שמבין ומעריך את מכבי חיפה, על אף ה"הצגות" שהוא עורך בטוריו. נחזור לעיקר. האטימות לזרים שברה שיאים רבים אבל ה"פסגה" הייתה כאשר הקשר הארגנטינאי רנה לימה נעדר מאחד ממשחקיו. איש, מלבד אנשי מכבי חיפה הקרובים ובהם הנשיא, סגנו עוזי מור, המנכ"ל צ'יזיק וחלק מהצוות הרפואי, לא ידע שהקשר שהראה סימני קליטה מעודדים, התמודד עם בשורה רפואית לפיה לקה במחלה קשה ועליו לטוס במהירות חזרה לארצו כדי לעבור ניתוח להצלת חייו". הכותרות כתמיד, כמעט אחידות: "במכבי חיפה כועסים שלימה לא עשה מאמץ לשחק". מי כעס ? מי התרגז ? מי חשב בכלל שהוא צריך לשחק ? כולם התרכזו במציאת כרטיס לטיסה הקרובה והנוחה ביותר שתטיס אותו לארץ הולדתו. ולימה לא שכח, אחרי הניתוח להוצאת הגידול הממאיר לדווח: "תודה למכבי חיפה שהצילה את חיי". לא ראיתם את זה בהבלטה, נכון ? כי זה לא נוח ולא יוצר מהומה.
או כאשר הזרים מתלוננים, דוגמת וילפרד מוגאיי ושאבייאר אנדרסון ש"הגעגועים לאישה ולילדה הרגו אותי"- זה פשוט בעיניכם ? עבור שחקנים ישראלים, הקפיצה של ההורים והחברים לאירופה קצרה יותר מאשר נסיעה לאילת. מברזיל או ארגנטינה הדרך ארוכה במספר קילומטרים 'קטן'. ולא תמיד ידם של ההורים משגת לרכוש את כרטיס הטיסה (2000 דולרים), מספר פעמים בשנה. מדוע ללכת רחוק ? יבואה בבית"ר ירושלים והוא 'משתגע' שמשפחתו לא יכולה להיות עימו . אז מה הפלא שהוא לא משחק וכובש ? ולמרות הכל, במכבי חיפה 'התנחלו' מספר הזרים המעולים ביותר שהיו לכדורגל הישראלי. לא לפי סדר הא"ב וגם לא נימוקים מדוע לא נותרו זמן רב יותר במועדון. נהננו מהם עד כלות הפנטזיה שלעולם לא יזדקנו ותמיד ישחקו כאן. ג'ובני רוסו (נמלט לתל אביב), סרגיי קנדאורוב (נמכר לבנפיקה), חבייאר דירסאו, רוברטו קולאוטי (נמכר למינשנגלדבאך), ריימונדס ז'וטאוטאס (עבר לפאנאתינייקוס), טיפשו מסיללה, ננאד פראליה, ויקטור צ'אנוב, סרגיי קלשצ'נקו (ביקש לעבור עקב הצלחתו של יעקובו), ג'ון קולמה, אנדריי אוסטורובסקי (שותף מלא לשתי אליפויות עם גרנט), רומן פץ (לא חבר של מאיר מליקה ממכבי ת"א), איבן גצקו, יעקובו איגביני (נמכר לפורטסמות'), יז'י בז'צ'ק, רפאל אולארה (מצוין בעונתו הראשונה), רדוסלב מיכאלסקי, ולדימיר דבאלישווילי , ג'ורג' טאקסיירה (נמכר לציריך), ירוסלב קינטוש (נאלץ לעזוב עקב פציעה קשה בברכו).
רשימה ארוכה ומכובדת, שחקנים נפלאים שהעיפו את מכבי חיפה מעלה-מעלה וגם גרמו "נזק" (הלוואי על כולם). בגללם, רף הציפיות הרקיע, כולם מחפשים תואמי יעקובו, ז'וטא, קנדאורוב ואחרים. ומה לעשות, מתגעגעים היום גם ללוי אשכול כראש ממשלה ובשעתו השפילו וביזו אותו עד דק. כדי לא להכביד על מצב רוחם של "לוכדי הזרים" עליהם עמנואל רוזן הצביע, היו שחקנים טובים נוספים שהיו מצליחים מאד בקבוצות אחרות. סרגיי בלנצ'וק, טמבינקוסי פאנטיני, אריק אג'יפור שהיה מצוין בצ'מפיונס-ליג הראשון, רדובן הרומטקו ועוד. עכשיו המצב ברור יותר ? בכדורגל, זלטאן איברהימוביץ יכול להיכשל בברצלונה ולנצוץ במילאן, כך גם קאקה בריאל. על אחת כמה וכמה בכדורגל הישראלי. ולפי הרשימה דלעיל, במכבי חיפה נקודות הזכות עדיפות על ה"כתמים". בהבדל אחד: היא תמיד חשופה יותר, מדד הכישרונות המקומיים גבוה בהרבה מאשר בקבוצות אחרות והכי חשוב, רף הציפיות עצום וגבוה מאשר במועדון אחר. מהרגלים טובים קשה להשתחרר וגם לא מעוניינים. בשום מקום בכפר גלים לא כתוב על הקיר, אבל הכתובת הוירטואלית רשומה: אנחנו כאן כדי לנצח, לשחק כדורגל מודרני ולזכות בכל התארים. בינתיים הכדורגל לא כפי שכולם רוצים לראות וללא קשר לינואר שהוא בסך הכל מאמץ למקצה שיפורים. הבסיס יישאר איתן ויציב. בטוח שעם טאקסיירה, קינן, ארבייטמן וכיאל היינו יכולים להיות רחוקים יותר מכולם ולהמשיך לתת "שואו". עד עתה, טפו-טפו, ועוד בלי דוידוביץ וקטן שנעדרו ממשחקים רבים, אין תלונות. שדרוג ושיפור הן לא מילים גסות. סבלנות ותהיו אנשים טובים. יש מי שדואג במקומכם.
