זהו. סוגרים את העשור הראשון של המילניום. ועשור זה לא עשר עונות אלא חישובים מדויקים, ובחלק הזה הכדורגל מדייק כמו מסירה של יניב קטן לדבאלישווילי. מתחיל ב.1.1.2000 ומסתיים ב-31.12.2010. עקב הפגרה, וכשאין יותר משחקי ליגה, המסקנה ברורה: מכבי חיפה ברחה עוד יותר קדימה ולא רק בגלל שכרטיס הביקור שלה התעשר בשתי הופעות בצ'מפיונס-ליג ובהופעה תקדימית בשמינית גמר גביע אופ"א עליו השלום, לאחר שלב הבתים ושלב הביניים. כשמדובר בקבוצת פאר יחידה של עיר הכרמל, העשור האחרון מבליט מיד את הנתון שכל ילד מסוגל לדקלם: שש אליפויות בעשור- מבצע חסר תקדים בכדורגל הישראלי. בדיעבד, ניתן להצטער שלא היינו "קלענו" לעשר מעשר. כל כך קרוב היינו לחסל את השיא הנפלא של הפועל פתח-תקווה משנות החמישים והשישים, חמש אליפויות רצופות.
שתי העונות הראשונות עם אברהם גרנט הסתיימו בשבירת שבע השנים הרעות ועם שני כתרים. כפסע, מה פתאום פסע, מילימטרים, היינו ליד האליפות השלישית עם יצחק שום אלא שאפיסת כוחות והיעדרם של שניים מכוכבי הקבוצה, יעקובו איגביני שנמכר לפורתסמות' באנגליה ופציעת ריימונדס ז'וטאוטאס במשחק מול מנצ'סטר יונייטד בקפריסין (איזה גול, איזה גול !) אפשרו ל"צהובים" ממכבי תל אביב לסיים ראשונים בגלל הפרש שערים מינימלי. ואז שלוש אליפויות גדולות, כאשר אחת מהן (2005/06) גורמת לתדהמה ולטלטלה, כי בפעם הראשונה הפער בין האלופה לסגניתה עמד בסיום על 16 נקודות הפרש. קולטים ? מכבי חיפה יכלה לנוח בחמשת המשחקים האחרונים וגם אז הייתה מוכתרת לאלופה.
...ואז הגיע הרגע ממנו חשש נסים לוי. הדור הנוכחי לא מכיר את האוהד המושבע המלווה אותה מזה עשרות שנים. לוי זה, בשנת 1992 עמד בראש המתנגדים למכירת הקבוצה ליעקב שחר. לו ולמחנהו היו נימוקים שונים ומשונים. התנהגו כמו עשירים עם חורים בכיסים. חיפה ניצבה על סף פשיטת רגל כלכלית. למספר חברים היה חשוב שמכבי חיפה תישאר בידי חיפנים. היו מוכנים למות למען הכבוד המפוקפק. ובלהט הויכוח שאלו: "ומה יהיה אם שחר יחליט מחר להעביר את מכבי חיפה להרצליה ? למזלנו, גם הפעם הקומץ הפסיד. חוזרים לאמצע העשור. שחר לא העביר את חיפה להרצליה, רק שלושה שחקנים בכירים, אריק בנאדו, עידן טל ומיכאל זנדברג עלו לבירת הנצח בה רצה והצליח האוליגרך ארקדי גאיידמק להטיל לסלה של בית"ר ירושלים שתי אליפויות. מה היה קורה לולא שחר היה מוותר עליהם ? נחשו לבד. עוד עלולים היו להאשימו בהרס הכדורגל הישראלי, רחמנא ליצלן...
ואז האליפות חזרה לחיפה ואשתקד, עוד אליפות ש"קוזזה" לטובת הפועל תל-אביב. אולי אחרי עשר שנים ללא תואר, מותר גם לאדומה אחת לשמוח בעשור המסתיים. הגדולה של נשיא המועדון, זיהוי בעזרת מיקרוסקופ ופינצטה, מי מסוגל להשאיר את מכבי חיפה, מלבדו, מעל כולם. תודו, אפילו בתנאי מעבדה לא הייתם מצליחים לקלוע בול כמוהו. אברהם גרנט כבר שכח מתי נטל תואר כלשהו- חיפה החזירה אותו לחיים עם צמד אליפויות. יצחק שום- אחרי שנים רבות בכדורגל ללא מזכרת בארון המזכרות, קיבל ולקח את הצ'אנס, הוליך את חיפה לבית האלופות, האליפות כאן הייתה בטווח יד וניטלה שלא בצדק והסתפק בגביע טוטו. הבחירה ברוני לוי נראתה הזויה למי שלא הכיר אותו. מאמן נוער בקבוצה מובילה בכדורגל הישראלי ? לכאורה, שוד ושבר, בפועל מהלך מבריק אלא אם מנכים את השנתיים האחרונות מתוך החמש, שנבעו בעיקר מנדידת הכוכבים.
ומי שחשב ששוק המאמנים דל מכדי שיימצא בו מאמן שיצליח שוב, באה ה"בומבה" בדמותו של אלישע לוי והוכיחה שמכבי חיפה הינה מצע מתאים למאמנים טובים. משלימים זה את זה. ולא רק בגלל התנאים המשובחים. לוי הוליך לאליפות ראשונה שלו והמשיך קו מעניין של מאמנים שזכו בתהילה למרגלות כיפת הזהב. שלמה שרף זכה בשתי אליפויות בעונות הראשונות שלו, כך גם אמציה לבקוביץ, אברהם גרנט, רוני לוי ואלישע. המאמן המצליח "איבד" אליפות מהרזומה שלו עקב הקיזוז המצחיק, ולא רק בגללו, אך לצידו זכה בצ'ופר נפלא שרק יצחק שום, ניר קלינגר וכעת אלי גוטמן חוו אותו. בית האלופות. ועם כל האכזבה שחיפה סיימה עם שישה הפסדים וללא שער זכות, העובדה ששיחקה כשווה בין שווים ונוצחה חמש פעמים ע חודו של שער (1:0) כאשר שוערי יובנטוס ובורדו מצטיינים במשחקי הבית של קבוצתם , מדברת בעד עצמה.
העשור הזה אינו מצטיין אך ורק בזכות שש האליפויות שמעטים ורשעים ניסו להציגן כברירת מחדל של רמת הכדורגל הישראלית. עבור כל אחת מהן עבדו מאות שחקנים שהשקיעו הכל כדי לרוץ בסוף כל עונה עם דגל המדינה. מי יודע, אם היינו זוכים בעשר אליפויות רצופות, כמו מכבי תל-אביב בכדורסל, היה כבר קם איזה ליצן ומבקש להחליף את הדגל כי נמאס לו... לאוהדי מכבי לא נמאס להסתכל בנתונים וליהנות. לראות ולהתענג מכך שמכבי חיפה שהתה במהלך העשור האחרון 189 שבועות כאשר בהפרש עצום, בית"ר ירושלים דורגה שם 72 פעמים, הפועל תל-אביב 33 בלבד ומכבי תל-אביב עם 8 הובלות. האחרונות גזלו מחיפה שתי אליפויות בהפרש שערים והוכיחו שלא במקרה ליאור רפאלוב אמר השבוע: "אותי לא מעניינת אליפות החורף- אני רוצה להיות ראשון במאי". אמר הכל.
מכבי חיפה צברה בעשור האחרון 674 נקודות שנולדו מ-200 ניצחונות, 74 תוצאות תיקו ו-59 הפסדים . אצל ה"ירוקים" לא מתעסקים בדרך כלל בהשוואות, הפעם חובת ההוכחה עליהם. הפועל תל-אביב ניצחה ב-167 משחקים, מכבי תל-אביב ב-160 ובית"ר ירושלים הסתפקה ב-135 ניצחונות. ה"אדומים" הפסידו 76 פעמים, ה"צהובים" 93 והירושלמים הניפו דגל לבן ב-112 ממשחקי העשור. גם בשאר הפרמטרים, חיפה קדימה ובגדול. שחקניה הבקיעו 594 שערים לעומת 520 של הפועל תל-אביב, 466 של בית"ר ירושלים ואחרונה מכבי תל אביב עם 452 כיבושים. פעם קבוצתו של הנשיא יעקב שחר נחשבה למוליכה בין המבקיעות, מסתבר שבעשור האחרון חל שיפור משמעותי ביותר במשחק ההגנה שלה. חיפה ספגה במהלך העשור 277 שערים בלבד וקבוצה "הגנתית" לשעבר, הפועל תל-אביב מיד אחריה עם 314 ספיגות, שלישית מכבי תל-אביב (320) ואחרונה בקוורטט שנחשב ל"גדולות" ומתוכן גם הגיעו אלופות העשור, בית"ר ירושלים (399).
המספרים הללו מלמדים מיד על שינוי , לאו דווקא מתוכנן. אי אפשר לחשוד במאמני מכבי חיפה בעשור הנוכחי שביקשו להבטיח בראש וראשונה כושר ספיגה נמוך, על חשבון משחק התקפי. בשש מהעונות, לא תמיד באליפויות, חיפה כבשה יותר מכולן ורק בשלוש ההגנה הפגינה כושר טוב יותר מאשר בשאר שלוש הקבוצות. לעומת העשור הקודם (תחילת ינואר 1990- סוף דצמבר 2000) ההתקפה אז הפיקה יותר שערים (677 לעומת 594) אך ההגנה ספגה 339 (מול 277 של העשור הנוכחי). הפרשים עצומים ללא שינוי במגמה. הקבוצות של מכבי חיפה בעשור הקודם (שתי אליפויות) ניצחו ב-185 ממשחקיהן, הפסידו ב-67 משחקים וסיימו ב-83 ללא הכרעה.
