זכות גדולה נפלה בחלקם של אוהדי מכבי חיפה. בהמשך נגיע אליה ויש לה קשר ישיר לביסוס האימפריה הירוקה. מאז הזכייה באליפות הראשונה תפקידים רבים בקבוצה אויישו על ידי שחקני בית, אך על משבצת אחת "לא היו קופצים". עמדת המגן השמאלי. גם באגף השני נמצאו פתרונות מצוינים מבחוץ, למרות שמצחיק לחשוב על אלון חרזי, שיאן ההופעות (גם במספר העונות) כשחקן יבוא. הוא בשר מבשרנו כבר למעלה מעשרים שנים. ההופעה המצוינת של טאלב טואטחה מול מכבי תל-אביב, לא תהיה חד-פעמית. פציעתו הקשה של פיטר מסיללה תשבית אותו בשלושת החודשים הבאים וכשיחזור לסגל, למאמן אלישע לוי יהיה "כאב ראש" רציני וגם בקבוק אופטלגין שלם לא יצליח להרגיעו.
לפני כשש שנים, כשנשאל נשיא המועדון, יעקב שחר באחת ההזדמנויות מה מפריע לו בקבוצה ענה ללא היסוס: "העובדה שאיננו מצליחים להוציא מקבוצות הנוער מגנים, ימני ושמאלי, מפריעה לי". וגם הוסיף את הסיבה: "כולם רוצים להיות קשרים וחלוצים כי יש בתפקידים הללו יותר תהילה". גם טאלב טואטחה היה בקטע הזה. רשת היריבות קסמה לו. לכו לשכנע ילד שמבקיע 13 שערים בילדים ג', 27 בילדים ב', 15 בילדים א' לוותר על התהילה. כבר אז, הבחינו מנהלה המקצועי של המחלקה, שמוליק חנין, בכישרונו של הילד ואחרי שלא נמצא לו מקום כחלוץ, אחרי ששתי קבוצות אוחדו, הסיטו אותו לעמדת הקשר האחורי והמגן. בנערים ג' כבש צמד, בנערים ב' 6 ובנערים א' 7 שערים זיהו מגן שמאלי קלאסי. בזכות המהירות, הכושר הגופני הנפלא, המסירה ה"נקיה" וחוסר האגואיזם. שאר הפרמטרים ? הבנת משחק, גישור על התהום בין קבוצת הנוער לבוגרים וביטחון- את אלה רוכשים בעבודה קשה ובלימוד. ולטאלב היו וישנם מורים מצוינים. המאמנים משה שושן, עופר רווה, גילי לבנדה, איתי מרדכי וחנין שלקח מספר שחקנים והעניק להם "תוספת העשרה" כמו איך להגביה, לסגור בהגנה ופרטים שבדרך כלל עין לא מקצועית לא מתעניינת בהם. אגב, הראשון ששם עינו על הילדון בעת ששיחק בבית הספר בזכרון יעקב, אז שלוחה של מכבי חיפה , היה המאמן ששון בן-משה הממשיך להמליץ על שחקנים נוספים, אחד מהם כבר "מסומן" כ...מגן שמאלי. והוא בסך הכל בילדים. לא בכדי ניגש חנין בסיום המשחק מול מכבי תל-אביב לאביו של טואטחה, טפח לו על כתפו ושניהם הבינו שהעבודה הקשה במחלקת הנוער לאורך הדרך הארוכה, הסתיימה בהצלחה. מכאן ואילך הכל תלוי במגן עצמו .
תמיד יהיה מקום למחשבה שאלמלא פציעת מסיללה, טואטחה לא היה מקבל את הצ'אנס אבל שחקנים רבים במכבי חיפה בפרט, דוגמת השוער אבי רן ז"ל ידעו לקחת את ההזדמנות הראשונה לידיהם ולהפוך אותה לקריירה מצליחה. אצל טואטחה העתיד נראה אופטימי יותר. ואם לא מסיללה, תמיד נמצא לידו מנהל הקבוצה, אדורם קייסי, שכולם יסכימו שהיה המגן השמאלי הטוב ביותר ששיחק אי פעם במכבי חיפה. היה בו שילוב של קשיחות, משחק ראש מעולה, בועט בעיטות חופשיות ופנדלים ו"שף" של שערי גורמה. ראשון בין שווים. לא היו זקוקים להסברים רבים כדי שטואטחה יבין שעם נתונים שיש לו, יצליח להרחיק לכת מעמדה שהפכה בעשור האחרון לאחת החשובות בטאקטיקה של מאמנים. תהילת מגן טוב אינה נופלת מזו של קשר או חלוץ. בלי מגנים מצוינים אין תקווה למשחק ההתקפה ובמשחק מול מכבי תל-אביב ניתן היה להבחין בהבדלים בין שתי הקבוצות אייל משומר וטואטחה שעטו ודרסו ומהירותם הפנטסטית 'סידרה' ליריבה מהומות בלתי פוסקות ברחבתה.
חלומו של נשיא המועדון, לראות מגנים מתוצרת מחלקת הנוער, חלחלה לעבר הצוות המקצועי ואלה מחפשים כל הזמן פתרונות לסוגיה שאינה נחלתה הבלעדית של מכבי חיפה. גם באירופה, קבוצות גדולות מחפשות פתרון לתופעה. המצב מזכיר את עמדת השוער בעבר. היום נעים לראות את ניר דוידוביץ ניצב בין הקורות כבר 15 עונות והכפפות עדיין רחוקות מוו התליה, פעם הסתפקו במה שיש. והיו שוערים טובים אך לא יציבים. למעט עמנואל "מנו" שוורץ ואבי רן המנוח שנחשבו לטאלנטים ולא במקרה הפכו לעמודי התווך בקבוצה. כך גם לגבי עמדת המגן השמאלי. מאז הימים המצוינים של מוטי לובצקי (ועמיתו קרול רוטנר באגף הימני), לא נמצא לה למכבי חיפה מגן מקומי בסדר גודל שחיפשה. מספר מאמנים עשו קומבינות, הפכו קשרים וחלוצים למגנים, דוגמת יוסי קרמר, ירון גבעול ודני מלכין, העבירו מימין לשמאל אבל מגן שמאלי דומיננטי, נאלצו לייבא מבחוץ. וכאן אנו חוזרים לאותה זכות עליה דיברנו בתחילה- הזכות ליהנות מביצועי טובי המגנים ששיחקו בישראל בעשרים וחמש השנים האחרונות. מגנים ששרפו את הדשא בקריית-אליעזר.
לא במקרה התעקשו במכבי חיפה להעביר לשורותיהם את ציון מרילי מהפועל ירושלים. דרך חתחתים המגן וקבוצתו העתידית עברו עד שבכרטיסו הוטבע "שחקן מכבי חיפה". ב-1983 לא הספיקה המחאה שמנה. מרכז הפועל התנגד להעברה לקבוצה ממרכז מכבי, גם הפועל תל-אביב עמדה בתור וכמעט זכתה בו אבל מרילי ניצב על רגליו האחוריות והתעקש על חיפה. ידע גם למה. לאורך שבע עונות, הפך למגן מצוין שכל הזמן נע קדימה, מגביה לראשי חבריו הנוגחים ופנדליסט מדופלם למרות שתמיד נזכור חלק מ- 9 ההחטאות שלו לעומת 25 הכיבושים מהנקודה הלבנה. הודעתו של שלמה שרף למרילי, כאשר הגיע לקדנציה השנייה שלו בחיפה (1990) הממה את המגן בן ה-32 שלא היה מרוצה מניפויו, בלשון המעטה, אך במקומו לא הובא מגן אחר. שרף העדיף להסב את ירון גבעול מקשר למגן שמאלי ולמרבה ההפתעה, הפטנט עבד מצוין. ע"ע טאלב טואטחה.
אלא שבעונת 1992/93 נחת בחיפה גיורא שפיגל והחליט להביא עימו מגן נתנייתי "אפור", אלעד קורן. העובדה ששיחק בחיפה עונה אחת בלבד, מדברת בעד עצמה. המהפך הגדול הגיע עונה לאחר מכן עם שובו של משה גלאם. זה כבר היה בחיפה שנתיים קודם לכן, אך שיקול מוטעה של שפיגל החזיר אותו לנתניה ואחרי עיון מחודש, גלאם הוחזר על תקן של מגן שמאלי והשאר היסטוריה. נזכרתי בו במשחק מול מכבי תל-אביב בשני האחרון. מה שהוא עולל באגף הימני של תל אביב, רק ההגנה הצהובה זוכרת. או מעדיפה לשכוח. שלא לדבר על הדובדבן שבקצפת, השער החמישי שכבש. מי ש"סבל" מנוכחותו של גלאם, קובי גנון שנחשב לכוח עולה מהנוער. כמו בחיים, לעיתוי ותזמון צריך מזל וגנון נפל בדיוק כאשר גלאם היה בשיאו ועל הדלת התדפק אדורם קייסי.
קייסי לא ליקק דבש בתחילת דרכו. האוהדים לא הבינו מדוע הביאו מגן שמחלים מפציעה קשה, אחרי שבר קשה ברגלו. מלבד מאמניו, הצוות המקצועי ונשיא המועדון, איש לא האמין ביכולתו להשתקם. השנים ההן, מ-1996 ואילך בהן חיפה שיחקה כינור שני בליגה, היו עבורו קרש הצלה. הפך לשחקן מוביל. בשורות חיפה הפך למגן טוטאלי, גם בנבחרת הלאומית. תשע עונות אי אפשר, וגם לא חשבו, להזיזו ממקומו. נאמנותו למועדון, והנשיא שחר קרא לו ולחרזי והאריך להם את החוזה ביוזמתו, לא ידעה גבולות. תמיד יזכירו את קייסי בנשימה אחת עם אותו שער היסטורי מול שטורם גראץ האוסטרית, שער שהוליך את חיפה לליגת האלופות, הראשון של קבוצה ישראלית. אבל הוא היה הרבה יותר. ישנם תפקידים שהמאייש אותם מוחלף "רק על אלונקה". במקרה של קייסי, מיותר. כי הבחור החליט לחזור הבייתה, להפועל פתח-תקווה ופינה את הדרך למגן "זר" אחר, חיים מגרלשווילי מהפועל חיפה.
הייתה לו עונה מצוינת (2004/05) אבל קייסי התגעגע ושב לחיפה ואז נוצרה "מלחמה" על האגף השמאלי, ללא מנצחים. כי קייסי סיים את הקריירה במכבי חיפה , מגרלשווילי המשיך עונה נוספת ואז הובא מגן צעיר מדרום-אפריקה שאיש לא שמע ולא ידע עליו, מלבד אלה שהביאוהו. פיטר מסיללה נאלץ להתמודד מול רוני גפני ואלירן דנין, וכמו בחיים, החזקים והמוצלחים מנצחים. בתחילת דרכו, פרשני הגרוש לא הבינו איך חיפה נפלה עם המגן, לא לקח זמן רב עד שנאלצו לאכול את הכובע. ובלי עין הרע, בחנות הכובעים ברחוב הרצל בחיפה כבר לא נותרו כובעים. פעם בגרוש היה חור, היום לפרשני הגרוש נותר חור בהבנה לטווח ארוך. מסיללה כאן כבר ארבע שנים, נותרה לו עונה נוספת עד לסיום החוזה ונשיא המועדון יחשוב שוב לעומק כדי להחליט: מסיללה או טואטחה. החלטה קשה שספק אם גם שלמה המלך היה מצליח למצוא לה פתרון מהיר. אשרי המועדון שנקלע לצומת בו בעל הקבוצה צריך להכריע בין שחקן מצוין לכדורגלן צעיר, בדרך למצוינות. למעשה, מעין הגשמת חצי חזון. ובדרך נמצאים מספר שחקני נוער ונערים שיגבירו את ההתחבטות. ולא במקרה מושקעים במחלקת הנוער מיליונים מדי שנה. ואי אפשר לסיים ללא מעשה הביצה והתרנגולת. מי עשה את מי, המגנים השמאליים את חיפה או להפך. באמת חשוב ? בכלל לא. העיקר שכולם התקדמו וקידמו וכולם הגיעו לעמדת המגן השמאלי בנבחרת הלאומית. טואטחה כבר בנבחרת הצעירה והוא בתחילת הדרך.
