אי אפשר לפתוח כתבה על מכבי חיפה מבלי ל"הלביש" עליה איזה שיא מועדון. הפעם, אלישע לוי "תקע גול עצמי" וגזל מ...אלישע לוי את שיא ההצלחות במשחקי החוץ. אשתקד חיפה צברה שמונה ניצחונות והפסד בתשעת משחקיה, השנה שיפור- שמונה ניצחונות ותיקו. גם זה משהו. עוד נקודת ציון בדרכו של המאמן: למעט עונת 93/94 עם הקבוצה הגדולה שלא הפסידה עונה שלמה, הקבוצה הנוכחית כבשה בשמונה משחקים 3 שערים למשחק. מוכיח את השיפור העצום במשחק ההתקפי לעומת הפתיחה (3 שערים בשלושה משחקים). כעת הקבוצה בשורה אחת עם זו של רביבו וברקוביץ (95/96), של בניון וקלשצ'נקו (99/00), של רוסו, פראליה ויעקובו (02/03). כולן כבשו יותר שערים בנקודת זמן זו, אבל לכולן 8 משחקים עם 3 שערים ומעלה למשחק.
מילה על ה"מלך" ולדימיר שהשלים 24 שערי ליגה. הבחור לא מבזבז שערים במשחקים שבהם מכבי חיפה מפסידה. כל השערים שכבש, שייכים לניצחונות (23 מהם) ורק אחד סייע לתיקו. אפילו ליצני הקרנות התייאשו מהניסיונות להעביר אותו בינואר לקבוצה באירופה. אגב, הספקתם להרגע מהבדיחה שקיימת אפשרות שעומרי קנדה מהפועל תל-אביב יוחלף בעלי עותמן ? אם עדיין כואבת לכם הבטן מהשטות המצחיקה, שתו שמן קיק. אולי לא יועיל, גם לא יזיק. מה איכפת לכם ? פעם היה את הרשלי מאוסטרופולי עליו רצו ,דאחקות" , היום קמו לו יורשים משובטים... עכשיו רציני. כולם תמהים איך זה שמכבי חיפה מצליחה להתארגן תוך כדי תנועה. לא יהיה הזוי לבקש מאלישע לוי להעביר קורס, לא מזורז, לאלה המבקשים לקצר דרכים כדי להגיע לתוצאות. מי שמצליח שלוש שנים ברציפות לצבור הכי הרבה נקודות- הוא הד"ר.
לא, באמת שלא צריך, להוציא מהבוידעם את מאמרי המערכת אחרי האכזבה מול בני יהודה במאי שעבר. "רוקדים עם שוחטים". מאחר והמאמן והשחקנים כבר הבחינו מזמן שמדובר בשיירת נובחים, ההתעסקות בהם שואפת לאפס. כאן מדברים על המגרש. יותר נעים, יותר מכובד, יותר ממלכתי שכל עם ישראל סיים ארוחת ערב ומתיישב בכורסא כדי ליהנות גם מה"קינוח". ובחודש האחרון, טעמו שופרא דשופרא.
סיום הליגה רחוק מאוד. 18 מחזורים מקוזזים, 27 נקודות מקוזזות לא נותנים מרווח נשימה בשום משחק. מה שנראה היום חלק ובטוח, עלול להפוך מחר לכביש משובש. ובכל זאת, הכל תלוי במכבי חיפה. כמו אשתקד, כמו לפני שנתיים. דווקא השנה נקודת הפתיחה שלה נחשבה לגרועה שבגרועות. ההפסד המביך לדינמו מינסק שסיים לה את העונה האירופית, שיבוץ משחקים לא נוח, שלושה מארבעת המשחקים מחוץ לקריית אליעזר, התרסקות מנטאלית למספר ימים של כל מי שקשור לקבוצה. מדברים שב-12 בדצמבר 2012 יגיע סוף העולם ? עבור מכבי חיפה ואוהדיה, ה- 15 במאי 2010 הפך לסוף העולם. חושך בעיני כולם.
ואז הגיעו ה"בומבות". לא בבת אחת, טיפין-טיפין. קודם דקל קינן שסיים חוזה, אחר כך בירם כיאל שביקש שחרור לסלטיק, מיד גם ג'ורג' טאקסיירה התגעגע למשפחתו בציריך ולבסוף, שלומי ארבייטמן העדיף את גנט. גם אליפות וגם ארבעה "קאליברים"- יותר מדי גם עבור קבוצה עמוסה בכישרונות כמכבי חיפה. ואז גם דוידוביץ פצוע לחודשיים ובשלבים "נבנה" לאלישע לוי הרכב מצוין ל...ישיבה על היציע. מה דעתכם על הרכב כזה: דוידוביץ, משומר, עותמן, קולמה, מסיללה, גולסה, גדיר, רפאלוב, קטן, ורד, אזולאי. מחליף: סלליך. אחל'ה שחקנים, לא כאשר הם יושבים חסרי אונים ביציע. כל אחד ופציעתו, כל אחד גונח ולא זועק- כל אחד לחוד וכולם יחד חסרים. ואלישע, כמו מפקד אחרי קרב מתיש, המתין וקיבל כל מתאושש בסבר פנים יפות. לא מספיק בכדורגל. צריך גם לשחק עם מה שיש. הקהל דורש, הטלויזיה מחפשת הצגות.
כמו ב"מלחמה אמיתית"- חיפה התרכזה בראש וראשונה בקרב בלימה, אחר כך (בימים אלה) עברה למתקפה כוללת. עדיין חסרים ארבעה שחקנים לסגל. מסיללה, רפאלוב, גדיר וגם הילד סלליך. מה יהיה כשיחזרו בריאים ושלמים ? קודם שיחזרו. אלישע אוהב אתגרים. ארבעה חוזרים ושני זרים- התשבץ הכי מסעיר בעיר. המצב בתחילת העונה, להבדיל אלפי הבדלות, מזכיר בדיוק את המצב בעונת 1986/87. המצב מזכיר, לא העובדות. גם אז חיפה התחילה את העונה אחרי טראומה של אובדן תואר ל...הפועל תל-אביב, דקות ספורות לסיום. גם אז שחקן אחד ביקש לעזוב לאירופה. לא יותר מאחד, רוני רוזנטל לברוז' הבלגית. ובניגוד גמור, כל מי שאמורים היו להנהיג את הקבוצה בשעת משבר, עשו במכנסיים. איש לא טוען נגד זאהי ארמלי, ברוך ממן, ציון מרילי, איתן אהרוני, אברהם אבוקרט, אלי כהן וחבריהם. הם היו ה"מנהיגים" אלא שלרוע מזלם, שלמה שרף לא רק שלא הרגיע את המערכת אלא יצק לתוכה את הטריקים והשטיקים הזרים לאלישע לוי. עידן ה"שפיץ של הנעל" הפך לסחורה לא נחוצה ולמזלה של חיפה היה לה את השוער הנפלא אבי רן ז"ל שבמו ידיו הציל את קבוצת הפאר מנשירה לליגה השנייה.
מי שהיום בן 24 לא יכול לחלום באיזה מצב נוראי חיפה הייתה בימים ההם. כולה עזב אותה שחקן אחד, מצוין אבל רק אחד ולא שלא מילאו את החלל. נשיא המועדון יעקב שחר, אז כספונסר, סייע להביא לכאן את דניאל בריילובסקי. שחקן פנטסטי שלא מיצה את מלוא יכולתו, ולא באשמתו. הקבוצה שכמעט הקדימה את עידן רוני לוי (שלוש אליפויות רצופות) קרסה כמגדל קלפים. מקום תשיעי, תשעה ניצחונות בלבד (30 מחזורים), תריסר תוצאות תיקו ותשעה הפסדים. הפרש שערים 28-34 שלא מתקרב לנוכחי, במחצית הדרך. כנאמר, קבוצה של שוער וסגל שחקנים מצוין שלא הגיע כלל לעונה הזאת. יכלו לזכות בגביע והפסידו בפנדלים. וכשאלישע לוי מדבר כיום על "אופציה להתרסקות" לפני חצי שנה, הוא אינו רחוק מהמציאות. היינו בסרט הזה, סבלנו אבל בכל משחק התייצבנו. הקבוצה הייתה פגיעה מדי כדי שאוהדים יוותרו על עידודה ולא היו להם כלים, מלבד שירים ושלטים.
מכאן ההנאה, מכאן המחשבה שכבר היו דברים מעולם ורק הביצוע שונה. יכולים להיות שניים מאותו הכפר (סבא) עם גישה שונה. דוגמית: תקרית כמו זו שבין דבאלישווילי ומשומר שארעה בבוקר המשחק מול מכבי תל-אביב לפני שבוע, אם היא הייתה מתרחשת לפני עשרים ומשהו שנים ? אללה יוסתור. אש וגופרית. כותרות ענק והכי חשוב, השניים היו מוטסים ליציע. אלישע פעל בחוכמה. תמיד המועדון מעל הכל ? מדוע לא הפעם. ישחקו הנצים לפנינו, ינצחו ויתרמו למאמץ הכללי ואחר כך כולם יאכלו על חשבונם. עסק לא רע. בעל המסעדה הרוויח, השחקנים הרוויחו וגם השחקנים לא הפסידו מי יודע מה כסף. ומי שאמר ש"סוף מעשה במחשבה תחילה" לא לקח בחשבון את מאמן מכבי חיפה. אבל תודו, מתאים לו ככפפה ליד.
