הרגע הכי "דרמטי" השבוע במכבי חיפה, הרגע בו הועברו חוזיהם של הבלם האוקראיני אנדריי פלביאבסקי והקשר הגנאי יא יא סיידו בבקרת התקציבים. רגע זה סימל את סיומו של "טקס" חילופי שניים מהשחקנים הזרים. כמו בכל העולם, איגנסיו קאנוטו ואדריין סילבה אמרו תודה, הצטערו שלא הלך להם ועזבו. לדבריהם, ככה זה בכדורגל. צודקים. ואם כך זה בכדורגל, מכבי חיפה חייבת לחזור לאלתר לכושרה מלפני שבועיים, לשכוח את ההצגה הלא משכנעת מול באר-שבע ולהמשיך הלאה. אין ברירה, העתיד חשוב כי אם מישהו יחשוב על החלב שנשפך, הספל בידו יישאר ריק...
מן הסתם, פלביאבסקי (אלישע מוכרח למצוא לו כינוי מקוצר, משהו כמו 'לאדו' הלא הוא דבאלישווילי) וסיידו, אם מאמנם יחליט לצוות אותם בהרכב הפותח, ימשכו את מירב תשומת הלב. ולא בכדי. זאת הפעם הראשונה במכבי חיפה ששחקנים זרים נבחנים כאן בתקופה ממושכת יחסית (למעלה מחודש) ולבסוף גם מוחתמים ומצורפים. קל להניח שאלישע לוי ועוזרו גיאורגי דרסיליה בחנו את השניים בציציות ומדדו כל פעולה שלהם בעיון רב. השחקנים הללו נמצאים בכושר משחק והיו להם "שישה משחקים" בשבוע נגד ה...ההרכב השני או הראשון, תלוי היכן הציבו אותם. אין משחקים קשים יותר מאשר מול הרכב ששחקניו מצפים בכיליון עיניים לחזור להרכב הראשון. "פלי" וסיידו לא הגיעו כמושיעים, גם לא להגנה שאיבדה ריכוז לשניות מול באר-שבע. הבלם הותיק, אריק בנאדו התבטא בספטמבר 2004 ואמר ש" במכבי קשה להיות בלם כי זו קבוצה התקפית. תמיד היו ויהיו טענות נגד ההגנה שלנו". משהו השתנה ?
מי שתצטרך להקפיד בהגנתה, וזאת לא בעייתה של חיפה, זו בני-יהודה שודאי הייתה מוותרת בקלות על ה"שיא" בו היא מחזיקה מבלי שרצתה בכך. מדובר בשיא ספיגה על כר הדשא של קריית-אליעזר. האורחים ביקרו כאן 53 פעמים, ניחא הפסידו ב-35 מפגשים, ניצחו רק בשבעה וסיימו 11 ללא הכרעה- הם ספגו 115 שערים, הכי הרבה מכל הקבוצות (מקדימה את הפועל פ"ת עם 106) שאי פעם שיחקו בביתה של חיפה. כבשו 48 שערים בלבד (ממוצע של פחות משער למשחק) ושאלת מוצ"ש: האם דרור קשטן, מאמן האורחים ואחד מאבות המשחק ההגנתי בעשור האחרון, יצליח להציב מערך שימנע מהחוד החיפני לכבוש. היתרון החיפני בולט אך רצוי לסייג אותו ולזכור את אירועי המשחק הראשון בבלומפילד. ה"ירוקים" כבר הוליכו 0:2 וזה בקושי הספיק לניצחון 2:3. מאמנים וקבוצות אוהבים לשחק מול מכבי חיפה. הידיעה שחיפה מאפשרת לשחק, גורמת בקרבם להרגשה שלא יהיה זה חכם לנקוט במשחק הגנתי מלכתחילה. כמו באר-שבע לדוגמא. הימרה על כל הקופה ויצאה עם נקודה בגלל שהעזה. וכמובן, עם עזרה מידידה.
אחרי שחיפה ביטלה את הקו בין משחקי בית וחוץ, והיא מצליחה יותר מחוץ לקריית אליעזר, עדיין היא חייבת לשמור על הבית. אחרי שהחזירה לעצמה את כוח ההרתעה, וכמות השערים שהיא כובשת במחזורים האחרונים מעידה על כך (כבר שנייה-שלישית בדרוג הכובשות אחרי שפיגרה בהרבה אחרי מספר קבוצות), חובת ההוכחה חלה על שחקניה שרובם ככולם עדיפים על אלה שבהרכב ממול. גם העובדה שבני-יהודה ניצחה כאן רק פעם אחת ב-18 השנים האחרונות (0:1 משער של משה ביטון לפני שנתיים וחצי) מלמדת שחיפה חייבת להשאיר את הנקודות בביתה. לא יהיה זה חכם לזכור את אובדן האליפות במשחק מול בני-יהודה. מה שהיה ארוז בספרי ההיסטוריה. יותר חשוב לזכור שלא פעם בני-יהודה הגיעה לחיפה ו"עקצה" עד כאב. ב-1983/84 איש לא פקפק ביכולתה של חיפה שדהרה לתואר הראשון, להביס את אורחתה ובסיום, רק 1:1 שכמעט הרס את התוכניות. כך גם ב-2003 כשכל נקודה ושער היו חשובים לחיפה ואיזו קבוצה נפלאה הייתה לה. שוב הוליכה ושמטה בדרך ל-2:2 שהרס לה תואר נוסף בסיום.
בסך הכל, עד היום ומאז 1959 כאשר ה"כתומים" העפילו לראשונה בתולדותיהם לליגת העל, נערכו 104 משחקים מתוכם חיפה ניצחה ב-60 (יחד עם הפועל פ"ת, המפסידה הגדולה מול חיפה), 22 ניצחונות לאורחים ומספר זהה של משחקים ללא הכרעה. הפרש השערים 98-188 לזכות חיפה. בניגוד לשני המשחקים האחרונים, ניצחון ליגה ראשון על מכבי פתח-תקווה ברמת-גן (משימה שהצליחה) וניצחון ביתי עשירי רצוף על באר-שבע (הסתיים בכישלון)- הפעם המשימה מתמקדת בשמירה על המסורת.
