צפירת הרגעה. מי שהתכונן ללכת לאחד הקרקסים שנטו אוהלם בישראל, שלא ישנה תוכניותיו. מכבי חיפה אינה זקוקה לליצנים תוצרת חו"ל, כאשר ברחובות המדינה והעיר מסתובבים ליצנים תוצרת כחול-לבן. לא פחות מצחיקים, אל דאגה, ילדים, נוער, חיילים, סטודנטים ובוגרים צוחקים כל הזמן, הטף לא נשאלו כי הם לא מסוגלים עדיין לקרוא ולהקשיב. לא מן הנמנע זכות זו תישמר להם גם בעתיד. הכל סביב הנושא: "כמות אספקת השחקנים של מכבי חיפה לנבחרת הלאומית". רציני מאוד אבל הזוי, כשמסתכלים מזווית שנועדה לבטל את התרומה הירוקה למאמץ הלאומי. רק קבוצה מצליחה כמכבי חיפה יכולה לטפוח לעצמה על השכם ולספור עד כמה "בית הגידול" שלה רציני ומהותי. במבט ראשון, נראים רק המגן טאלב טואטחה וליאור רפאלוב כמי שירוצו לנגד עינינו במגרש ועל המסך. גם אייל גולסה אמור היה להצטרף, אך פציעתו מונעת ממנו להגדיל את מכסת המתגייסים למשחקים מול לטביה וגיאורגיה.
לא פחות משבעה שחקנים מתוצרת מחלקת הנוער, נכללים בסגל שהוזמן הפעם. ליאור רפאלוב וטאלב טואטחה, צמד השגרירים בבריטניה, בירם כיאל ודקל קינן. נקודה, עוצרים להפסקת קפה. כיאל בסלטיק ודקל קינן בקארדיף, יצרו היסטוריה בתולדות מכבי חיפה. למעשה, היסטוריה כפולה. הם נכללו בין ארבעת השחקנים שחיפה נאלצה להיפרד מהם בו זמנית (יחד עם שלומי ארבייטמן וג'ורג' טאקסיירה) ושום קבוצה לא העזה לבצע מהפך שכזה (תביטו מה קרה 100 ק"מ דרומה) וגם הפכו לצמד הראשון שגדל במכבי חיפה ומשחק במקביל באירופה. לא קדמה תופעה זהה. רוני רוזנטל שיחק לבד, איל ברקוביץ יצא יחד עם חיים רביבו שלא צמח במחלקת הנוער הירוקה וכך הלאה. אמנם השוער דודו אוואט החל את המסע להצלחה בגיל 15 במכבי חיפה, לרוע מזלו נתקל במחזורו בשוער ניר דוידוביץ שסומן כשוער העתיד של מכבי ב-1995. יחד עימו יצא גם יוסי בניון לספרד. גם כך, הופעותיו בגביע אירופה במכבי חיפה חשפו אותו למחפשי כישרונות ובעיקר כאשר "הוכתר" כמציל מספר השערים הגבוה ביותר בצ'מפיונס-ליג (75). לאירופה 'קפץ' ממכבי למרות שהושאל מהפועל.
אוואט כמובן לא נכלל ברשימת "שבעת הירוקים", גם יוסי בניון לא. למי שהספיק לשכוח, בניון הגיע בגיל נוער למכבי חיפה אך לא זכה לשחק ולו דקה בקבוצת הנוער. הובא לבוגרים והיה לשחקן הראשון ששיחק בעונה אחת גם בנבחרת הנוער, באולימפית ובבוגרים. טאלב טואטחה נושף חזק בעורפו. ממשיכים. אחרי רפאלוב וטואטחה, קינן וכיאל, ישנו הבלם איציק כהן מהפועל עכו שסיים שרותו בנוער, נאלץ לצפות בבלמים המצוינים שהיו לבוגרים (בנאדו, חרזי ואוסטרובסקי) והחל נדוד, אחרי שערך הופעה אחת בבוגרים. גם יואב זיו ומאור בוזגלו סיימו בחיפה גיל נוער ויצאו לחפש דרכם בקבוצות אחרות, אחרי שמאמני מכבי לא מצאו להם מקום בהרכב הפותח וסבלנותם פקעה. זיו הגיע לשיאו בבית"ר ירושלים, מעולם לא שכח היכן למד לשחק כדורגל. ברור לכולם שאלמלא פרישתם של ניר דוידוביץ ויניב קטן, גם הם היו מגדילים את מושבת הירוקים בנבחרת. אם "מפרקים" את הנבחרת ומצביעים מהי תחנת המוצא של שחקניה בהווה, שבעה יצאו ממכבי חיפה, ארבעה מהפועל תל אביב, שניים מהפועל באר-שבע (בניון וברדה), מכבי פתח תקווה והפועל חיפה, ונציג אחד ממכבי תל-אביב וקבוצות אחרות. מכובד מספיק, לא ?
עוד לפני שהופעה בנבחרת היתה משאת נפשם של שחקנים שרצו להפגין יכולתם בפני "ציידים" מאירופה, במכבי חיפה כוונו גבוה. שחקני הדור הצעיר ראו בהופעה בנבחרות השונות (נערים ומעלה) כבוד גדול ורבים מהם זכו ללבוש את המדים הכחולים. במקרים רבים, שחקנים ממכבי חיפה 'הוקפצו כיתה'. כמו טואטחה שלמעשה דילג מעל הנבחרת האולימפית בה הופיע מעט. מנגד, בלם קבוצת הנוער סרי פאלח שאמור לשחק לפי גילו בנבחרת הנוער, מופיע כעת עם...הנבחרת האולימפית בטורניר באוסטריה. הוא כבר תקע יתד במסלול הנכון. לעובדה שהוא מתאמן עם הבוגרים בשנה האחרונה, משקל עצום בהתקדמותו הגדולה. נוהגים לציין, וזה התחום הלא מקצועי, שמכבי חיפה שלחה בעבר לנבחרת 7-8 שחקנים ב"מכה אחת". מזכיר במשהו את החייט שהרג שבעה זבובים והפכוהו לגיבור האומלל של העיירה בעל כורחו. ארבע פעמים נבנה שלד הנבחרת הלאומית על מכבי חיפה פלוס "שאר ירקות". זאת הייתה ונותרה גאווה גדולה. בספטמבר 1993 רומניה ניצחה את ישראל 0:1 ולא פחות משמונה ירוקים שיחקו בה: השוער רפי כהן, אלון חזן, אלון חרזי, משה גלאם, רוני לוי, אלון מזרחי, ראובן עטר ואיל ברקוביץ.
כחודש אחרי, במשחק הניצחון הענק, אחד משני הניצחונות המפוארים ביותר של הנבחרת הלאומית- (השני ב-1960 מול יוגוסלביה הענקית בבלגרד 1:2) על צרפת בסטד-דה-פראנס 2:3 שיחקו בנבחרת שלנו שישה "ירוקים", אלון חרזי, משה גלאם, רוני לוי, אלון חזן, ראובן עטר וכמחליף נכנס איל ברקוביץ שכבש את שער השוויון. אלא שמבט מהיר להרכב המנצח, מגלה ששיחקו שם שניים שהיו בשר מבשרה של מכבי חיפה, ניר קלינגר ורוני רוזנטל, עוד שניים מבית היוצר של מחלקת הנוער. גם מול הונגריה (1995) היו למכבי שמונה נציגים כמו מול ארמניה (2002). וכאן הפער בין הרצוי והמצוי. שלא יהיה שום ספק, כל מי שמגיע לנבחרת הוא נציג אמיתי של מכבי חיפה. מכאן גם האבחנה האופטית המוטעית שיום אחד היא מספקת שבעה-שמונה שחקנים לנבחרת וכעבור חודש, משקלה הסגולי מקוזז פלאים. לא פלא ולא בטיח. לכן חשוב להדגיש את מעורבות מחלקת הנוער בהכנת השחקנים למשימות הלאומיות. איפה הייתם מדרגים את אלון חרזי ב"משחק הלאומי" ? מצד אחד, הוא לא שיחק בקבוצת הנוער החיפנית ומאידך, הפך לאחד מסמליה הבולטים בעשרים השנים האחרונות, בליגה ובנבחרת. רק לצורך ה"המחשה" נשאיר אותו בחוץ. כך שמול הונגריה היה לחיפה "רק" נציג אחד מבית , מבין השמונה (ברקוביץ) ומול ארמניה שוב רק אחד בעקבות שמונה (בנאדו). שיא המשתתפים מגיע ממשחק הידידות מול יוון (מרס 1990) בו היו בהרכב הראשון מרקו בלבול, ניר קלינגר, ראובן עטר ועופר מזרחי.
את התרומה הלאומית של מכבי אין לשפוט לפי מספר השחקנים. כי ברור שמיטב השחקנים מופיעים בה לאורך זמן. אלא אם גורם חיצוני מתערב ומפחית את נציגותה. כך קרה לפני חמש שנים. אריק בנאדו, עידן טל ומיכאל זנדברג עזבו את חיפה לטובת בית"ר ירושלים והנה, המושבה הירושלמית התנפחה לה מן ההפקר ואוהדי ירושלים לא ידעו נפשם מאושר, ובאותה שעה המשלחת החיפנית הצטמצמה ב'מכה אחת'. כדי שחיפה תמשיך ותספק עוד ועוד שחקנים לסגל הלאומי, צריכים לקרות מספר דברים: ששחקנים לא יעברו לקבוצות אחרות, ששחקנים לא ימצאו חן בעיני סקאוטים באירופה, ששחקנים לא ייפצעו דוגמת דוידוביץ וקטן, שהקבוצה תמשיך להיות גורם ראשון במעלה בכדורגל הישראלי ושמחלקת הנוער תתמיד באספקת שחקנים כישרוניים. אין מצב שכל התנאים יתמלאו . 24 מיוצאי המועדון לבשו עד כה את המדים הלאומיים. מבלי לפגוע באלה שהגיעו אליה כאשר באמתחתם כבר הופעות ואלה שהחלו בה את הדרך לתהילה, כי כל אחד בן שווה, אי אפשר לרדת לעומקי הצורך החיפני (מהצד המכבי) להופיע בנבחרת. בשנות החמישים השתרשה בארץ מדיניות אפלה בה ההרכב הלאומי נקבע לפי מפתח של חמישה ממרכז מכבי, חמישה מהפועל ובית"רי אחד. פתח-תקווה הייתה גבול הצפוני, אפילו חדרה נראתה מובלעת אחרת. כשסוף-סוף הזמינו שחקנים ממכבי חגיגות יום העצמאות החווירו. שחקני מכבי חיפה "אכלו מרור" עד שמי מהם זכה להופיע בנבחרת. טיפין-טיפין הם זחלו לתוכה, לא פעם תוך כדי חוויות שהיום נראות כאגדות הברון מינכהאוזן. מקרה אחד: מינשנגלדבאך הגדולה, לא הקבוצה בה שיחק רוברטו קולאוטי, הגיעה מגרמניה למפגש מול הנבחרת. בדקה ה-9 כבר הוליכה 0:2 וברור היה שהרשת הישראלית הולכת לקראת קטסטרופה. מאמן הנבחרת, עמנואל שפר, מיהר להוציא את השוער יצחק ויסוקר והכניס להופעת בכורה את שוער מכבי חיפה, חיים זיידנברג. רק מי שחי באותה תקופה יכול להבין איזו גאווה זאת הייתה. שוער ירוק בנבחרת ? לא חלמנו על דברים כאלה. אחל'ה גאווה שהפכה כעבור פחות משעה וחצי לחלום בלהות. נגמר 0:6 לגרמנים . איש לא רצה להיות במקומו של השוער הג'ינג'י שהגיע לחיפה ממכבי חולון בליגה ב'.
אין מספיק מקום, גם לא באתרי האינטרנט, לספר את חוויות השחקנים הירוקים בנבחרת. לטוב ולרע. בסך הכל כולם מבקשים להידחף לתוך הרשימה הקצרה ולתרום. כרגע יש למכבי חיפה שני נציגים "בלבד", בנוסף לחמישה שיצאו מתוכה, בעתיד יהיו הרבה יותר. אין צורך במסמך נוטריוני. חלפו הימים בהן קבוצות גרמו לשחקנים להתחלות במתכוון כדי שיהיו שחקנים באימונים. גם כאשר אימנו שחקני נוער ומילואים, במכבי התגאו. ואי אפשר לחשוד באלישע לוי. הוא רוצה לראות את כל שחקניו באימונים אך יתמלא גאווה כשיישב בבלומפילד ויצפה ברפאלוב ובטואטחה או בקינן וכיאל. עבורו ועבורנו הם מכבי חיפה.
