איך אפשר לא להתרגש כאשר רואים את יא-יא סיידו מענטז כשהוא עטוף בדגל ישראל ומניף את צלחת האליפות בלהט אפריקני מוכר ? רק זאת חגיגה לעיניים. איך אפשר להסתכל על אריק בנאדו קשישא ולא להבין שהבנאדם השווה היום שיא ישראלי בזכייה באליפויות ? תשע אליפויות, שבע מהן במדי מכבי חיפה. והוא השתולל ורץ מחבר לחבר כדי לחלוק חוויות. ואל תספידו, עדיין לא סגר את הבאסטה. רא"ל בני גנץ ובנאדו בשורה אחת. רבי אלופים. ומה עם השאר ? קטן עם אליפות שביעית, דוידוביץ גם, בוקולי עם רביעית ואפילו ל"ילדים" שלנו צמד אליפויות. גולסה, אולי האיש הכי אומלל במגרש. לקבל כרטיס צהוב חמישי שימנע ממנו הופעה בגמר הגביע. לפחות היה רץ ובועט כדי לקבל צהוב שני ואדום, ואז היה בגמר. לא נורא.
מוחמד גדיר שלא שיחק, עם שתיים ומסדר הצעירים שנכנסו לסבב האלופים. מי יודע, הנשיא הסורי באשאר אסד עלול להעמיד את צבאו בכוננות כשיקרא שעידן ורד, שלומי אזולאי, דבאלישווילי, פיליאבסקי, טואטחה, תומר חמד ואחרים, כאלה שלא הכיר, הפכו בלילה אחד לאלופים. אפילו לחיים רביבו אין אליפות בישראל ולהם יש. בלתי נתפס. בלילה שכזה, הכדורגל נמצא במקום האחרון. מי שהיה במגרש, כולל כאלה שרודפים אחרי הקבוצה למעלה מחמישים שנים, לעולם לא שוכחים. כמו אמא אווזה שזוכרת את אחרון אפרוחיה, כולנו זוכרים מי ומתי לקחנו אליפות, פחות את מי ניצחנו ואיך שיחקנו.
רק מחר בבוקר אנשים יקלטו מה קרה העונה הזאת במכבי חיפה. אפילו אצלה ישנם התמהים כיצד קרה שקבוצה עם כל כך הרבה מהפכים בהרכבה, התאוששה והכניסה סנוקרת להפועל תל-אביב שרדפה אחרי במהלך עונה שלמה. אתם מבינים מה זה להגיע לאצטדיון הדמעות בבלומפילד לטיול אחר הצהריים בשבת ? כמה דיברו על בני-יהודה, כמה חלמו על שחזור משחק אשתקד שכל העונה ישב לנו על הגב כקוף מטריד. בשבת נגיע נינוחים, לא חשוב מי ישחק ואם ישנה אחוות מאמנים (הגזמתי, הא ?) אלישע הגשים לשלמה שרף את החלום מהאליפות הראשונה: להופיע למשחק הנעילה עם איזה הרכב שהוא רוצה. וגם זה ירצה לסיים עם סירופ שוקולד.
מופע הסיום היה פנטסטי. בשעה שאלופי הליגה , אללה יוסתור, תריסר אליפויות, מספר אדיר, החליפו חולצות עליהן הודפס "אלופת 2010-2011", מעמד מרגש מאין כמוהו. בפרט לאותם שבעונה שעברה לא ראו את הכיתוב אלא רק את הצבע השחור. אוי לעיניים שראו- הללויה לעיניים שנפקחו היום. אין כייף גדול יותר מאשר להתמקד בכל שחקן ושחקן ולתאר את שמחתו הקבוצתית והאישית. בערב שכזה כולם שווים זהב טהור. אז הם לא שיחקו מי יודע מה, כאילו שמישהו האמין שיתנו קונצרט. העיקר, השמחה הגדולה, הצלחת הכסופה, השואו שיניב קטן כאשר הזמין את בנאדו להניף עימו את הצלחת, הקפת האליפות, מופע הזיקוקין שלא היה מבייש שום עיר ביום העצמאות ושירת האוהדים האדירה.
אלה תמונות אותן נקטלג בעוד אלבום, וגם אם האישה מקטרת שכבר צפוף בארון הפרסים, בתוך ליבה היא יודעת ששמחת הירוקים אינה לריק. כבר יעלה לבעל כמה ג'ובות לרצות אותה. וכמה הוא היה מוכן לשלם למען השגת המטרה ? מלאן ת'אלפים. יצא בזול אבל עם חיוך ענק. מלא ויטמינים. ובערב שכזה, לא שוכחים גם אלה שעדיין אינם מבינים מאיזו חומר קורצו שחקני מכבי חיפה. להם נביא מספר שורות של המשורר חיים גורי: כל הנביאים שהתבדו כל הנשבעים שנבגדו כל המטיפים שהצטרדו כל המשיחים שמעדו כל העדים שראו ותעדו כל העמודים שהתמוטטו כל המעונים שהשתדלו ושתקו כל התחינות שנחנקו כל העקבות שנמחקו כל הבורות שנחפרו כל החפים שנגררו כל השירים היפים שנשארו
בערב חגיגי זה, כל דיכפין ייתי ויאכל. לא לדחוף רבותי, יש מספיק כובעים לכוווולם. בתיאבון. אנחנו לא שבעים, רוצים את התואר גם בשנה הבאה.
