איזה חודש משוגע, הא ? אחרי ששנה שלמה שמענו שמכבי חיפה אולי תשתלב במאבק האליפות, כעת המנגינה השתנתה וכולם מסתערים על ה"דאבל"- חלומה של כל קבוצה. מי שלא מבין מהו תואר כפול, לעולם לא יבין עד שיראה זאת במו עיניו, שיחוש את הצמרמורות בגופו או שיסע לביתו עם צמד תארים. כבד אבל כדאי. עובדה: מי שאוהד את מכבי חיפה ומלאו לו השנה 20 שנים- מכסימום עוד שנה, שנתיים, שלוש, לא יכול אפילו להרהר. רק לחלום. וזה חלום שאמור להתגשם, ללא קשר לרמת הקבוצות שתשחקנה בגמר. וכזה גמר טרם היה בכדורגל הישראלי. נשמע הזוי ששתי קבוצות שעשו דרך ארוכה בגביע לאורך שנים, טרם מצאו את הדרך לצעוד בסך אל הנשיא התורן. פטה-מורגנה ? ביום רביעי גם מפגש כזה נכנס לאוסף. והוא גם מצולם עבור הדורות הבאים. אחרי 63 שנים, פרק נוסף בחיי המדינה.
כל מה שנאמר על הגמר הממשמש ובא- נכון. מכבי חיפה לא זכתה בגביע מזה 13 שנים ואולי בהשראת ריאל מדריד שלא זכתה בו 18 שנים עד השנה, מעודדת. מאידך, הפועל תל-אביב מגיעה עם תואר הדאבליסטית מאשתקד והוא בטוח כבר לא יישאר, כי ה"שודדת" כבר נשדדה בליגה , הפעם בהגינות ונותר לה להיאבק על הגביע בלבד. לפי כל הסימנים, למרות ששם מנהלים מלחמה פסיכולוגית ומציינים שחיפה אכן טובה יותר (תאמינו להם !!), עשוי להתפתח משחק ברמה גבוהה כי מעבר ל-90 או 120 הדקות ממתינים בגדי הים, בפעם היחידה הם מוזכרים לחיוב ולא כברירת מחדל. קלישאה אחת, בולטת בעיקר כאשר קבוצה אחת מגיעה אחרי שתואר האליפות כבר מונחת בכיסה- אסור ל"ירוקים" לאמץ. די, ארבע פנים הופיעו לגמר עם התואר וארבע פנים שכבו על הדשא עם הראש והידיים על הפנים. את התמונה הזאת חובה לסלק במשחק הזה אחת ולתמיד. מספיק לחלק מתנות, לפחות למי שלא מגיע.
בית"ר גזלה מחיפה שלושה "דאבלים"
בסרט הזה של לתת, חיפה כבר הייתה ארבע פעמים. שלוש פעמים בית"ר ירושלים חטפה ממנה את ה"דאבל" מתחת לאף, עם המון מזל ופחות כישרון, מכבי תל-אביב עשתה זאת לפני עשר שנים בדיוק. בפנדלים. המנגינה שאיננו רוצים לשמוע, "חצי-חצי" או "מגיע" כבר מזמן אינה מופיעה בלכסיקון החיפני. הרבה לפני העונה שעברה. לא תמיד עזר לה. בסוף עונת 1984/85 , אחרי שזכתה באליפות השנייה ברציפות בתום מאבק מורט עצבים מול בית"ר ירושלים, אוהדי הכדורגל התפצלו בדעותיהם. לא 50-50 , קרוב לזה. ה"מחייבים את חיפה להפסיד" הגיעו מבית הילל ואמרו: "שנתיים לקחתם מהם אליפות, תחזירו משהו כדי שירושלים באמת תהיה על ראש שמחתנו". בחיפה ענו" "שמחת זקנתנו"- אנחנו מבוגרים יותר, נולדנו ב-1913. ברמת-גן התפתח משחק טאקטי מצוין. אפילו שלמה שרף, מאמן חיפה, לא דיבר על השפיץ של הנעל. הוא לקח את הקשר הקשוח יוסי קרמר והורה לו: שחקן המפתח של בית"ר, שלמה שירזי לא ישחק וגם אתה לא. ככה היה עד ששרף ראה שיוסי מזרחי, אז שוער מצטיין בבית"ר, מתעלה לשיא וחשב ששינוי מוצדק. דווקא קרמר הוצא ושירזי התחיל לשעוט קדימה. לקראת הסיום, בלם חיפה אלי כהן (מאמן הפועל עכו) ששמר מצוין על אלי אוחנה המסוכן נפגע והוצא לטיפול. התמימות של חיפה שלא הרחיקה את הכדור ושל אלי כהן שהתגלגל מעבר לקווי המגרש עלתה לה בשער וב"דאבל". שירזי פרץ מימין, מסר לאוחנה החופשי (דקה 86) והלך הגביע. לא צריך את איוב כדי לבטא את ההרגשה בסיום המשחק. כולם שכחו את האליפות...
פעם נוספת, היינו קרובים הכי קרוב שאפשר לתואר הכפול. ושוב בית"ר ירושלים ממול בגמר. אלופת 88/89 הגיעה עם המון ביטחון ומול 35,000 אוהדים נלהבים הפגינה כדורגל נפלא במחצית הראשונה. זאהי ארמלי, שמעולם לא זכה בגביע, חתך את ההגנה הירושלמית כאילו הייתה חמאה אחרי שהייה בת שעה בשמש, הכדור מאן להיכנס ורק ראובן עטר (מלך שערי חיפה במשחקי הגמר) הבקיע. כמו באובדן ה"דאבל" ב-85' כך הפעם. שינוי טאקטי שנקט דרור קשטן, מאמן בית"ר שהעלה את המגן אבי כהן להתקפה, הפך את היוצרות. מלמיליאן השווה, כהן חולל מהפך ועל שער השוויון הבלתי נשכח של עופר מזרחי בדקת הסיום, נאמר כבר הכל וניתנו כל הסופרלטיבים. סלאלום מארץ הסלאלומים. גם בהארכה אבי כהן ועטר כבשו והפנדלים, אוי הפנדלים הקפיצו את ירושלים לשמיים. הם, קבוצת ליגה בינונית נהנו מיום רע של הגנת חיפה היציבה, האמינו שלפחות הגביע מגיע להם על בסיס "כל ישראל חברים" וזכו בו.
רק בניסיון השלישי- הרכבות שעשו דרכן צפונה שקשקו רק על הפסים. יודעים מדוע ? כי גמר הגביע נערך שלושה שבועות לפני (!) סיום העונה וחיפה ראתה בו עוד משחק ליגה. ועוד נגד מי. מול הפועל פתח-תקווה עימה נפגשה ב"משחק העונה" שלושה ימים קודם לכן וסיימה בתיקו ללא שערים שהספיק לה להגיע לגמר בטוחה ולנצח 1:3. את ה"דאבל" הזה (90/91) מזכירים עכשיו מדי שעה ורוצים שחזור. כי יותר לא היו. ולא שחסרו הזדמנויות. בעונת 2000/01 חיפה האלופה התייצבה למשחק מול מכבי תל-אביב ולא יכלה לה בסיום (0:0). ושוב, כמו בדו-קרב הפנדלים (חיפה מעולם לא לקחה גביע בגללם) נגד בית"ר, תריסר שנים קודם לכן, דווקא כדורגלן העונה ג'ובני רוסו החטיא את הפנדל האחרון של קבוצתו ומנגד אבי נמני כבש. הלך "דאבל" נוסף. עד שהגענו לעידן ורד ואריק בנאדו. לא, לא, מה שאתם חושבים. ברביעי הם יחרקו שיניים וירצו לזכות בגביע מהצד של הכלה הירוקה, אולי הזיכרונות הנעימים מהגביע שלהם יועילו. הם חגגו עם ירושלים לפני שנתיים (1:2) ואנחנו שוב עזבנו את רמת-גן דואבים וחצויים. האליפות בכיס- הגביע בדרך לקסטל ולקח זמן כדי להתאושש. גם אז ניגנו לנו ש"נעשה צדק ושתי הקבוצות האטרקטיביות התחלקו בתארים". אוי לאוזניים השומעות.
מפגש עשירי מול ה"אדומים"
תשע פעמים נפגשו מכבי חיפה והפועל תל-אביב בשלבים השונים של הגביע. הכי רחוק חצי הגמר (ארבע פעמים). עד 1960 נאלצו השתיים לפגוש קבוצות חזקות אחרות. משה בורסוק שכבש שער יחיד רבע שעה לסיום, העלה את קבוצתו לגמר הגביע. שלב חצי הגמר היה גם נקודת המפגש הבאה (1972) וגם הפעם ידם של התל-אביבים הייתה על העליונה. יעקב רחמינוביץ ויהושע פייגנבוים כבשו, הבלם המנוח ישעיהו שווגר רק נטע תקוות בסיום בו הפועל ניצחה 1:2. גם בנקודת הציון הבאה (רבע גמר), חיפה יצאה בשברון לב. מעמדה של קבוצת ליגה א' נתנה פייט רציני להפועל במאבק כפול. בראשון 0:0 כששוער הפועל, אריה בז'רנו הדף פנדל מרגלי יואב לוי החיפני ובגומלין בבלומפילד הארכה ו-1:2 לת"א משערים של משה מורדכוביץ ויחזקאל חזום להפועל מול שער משווה זמני של משה אגמי. שלמה בנאדו, אבא של, היה שם.
הקרח נופץ ב-1986 ודווקא בבלומפילד. רוני רוזנטל שלח את הקבוצות להפסקה עם 0:1 חיפני, משה סיני השווה בפנדל וכך דייק גם ציון מרילי לקראת הסיום- 1:2 לחיפה בשמינית הגמר. מה שלא הצליחה מכבי לעולל להפועל כשהיא שיחקה בליגה השנייה, הצליחו האדומים מהליגה הארצית ב-1990 בשלב שמינית הגמר. בבלומפילד הסתיים ללא שערים ובאין הכרעה המשחק הועתק לקריית-אליעזר ושם חיפה חשבה שתצליח לדלג בקלות. במגרש הדברים נראו אחרת. רפי שמואל האורח כבש צמד, אברהם אבוקרט ואיתי מרדכי שיהיו שותפים ב"דאבל" עונה אחר כך, הצליחו רק להשוות. שערי החוץ הכריעו. ב-1993 הספיק שער של אלון חזן בחצי הגמר כדי לשלוח את איתן אהרוני אל הנשיא עייזר וייצמן והדרמה הגדולה, פעם רביעית ואחרונה מדרגה לפני הגמר, משחק בינוני עם 0:0 אבל הסיום ? שייך לשוער הפועל, שביט אלימלך שעצר לא פחות מארבעה פנדלים (!) עד שקבוצתו ניצחה 1:2.
לא פחות מותח היה דו-קרב הפנדלים מהנקודה הלבנה ברבע הגמר (2004). לפני משחק מצוין שבו יוסי אבוקסיס העלה את קבוצתו ליתרון, עידן טל ובעיקר מיכאל זנדברג עם שער מהסרטים, חוללו מהפך ולקראת הסיום איזיבוטו אוגבונה שלח את הקבוצות להארכה ולפנדלים ממנה הפועל יצאה מחוזקת (2:4) וגם הפעם אלימלך היה בשיאו. המשחק האחרון לפני שנתיים בשמינית הגמר בבלומפילד. הפועל הוליכה עד לדקת הסיום (מהראן לאלה) ואז יניב קטן דייק מהנקודה הלבנה. הפנדלים הוחטאו בזה אחר זה ובסופו של ערב כל שש הבעיטות הראשונות, שלוש לכל צד, לא מצאו את הרשת. שוב נגמר 1:2 וחיפה העפילה לגמר כדי לפגוש את...בנאדו וורד שחנקו לה את חלום ה"דאבל" השני. כעת כולם במתרס אחד.
זה יהיה הגמר ה-14 אם לוקחים בחשבון את הבדיחה לפני קום המדינה
על משחקי הגמר של מכבי חיפה ניתן לכתוב ספר. בעיקר על הראשון שבהם שנערך בימים שהצבא היווני שלט בארץ ישראל. הייתה לו קבוצה טובה שאמורה הייתה לנצח בקלות את מכבי חיפה אשר בשנת 1942 שיחקה בליגה השנייה וכלל לא חשבה על הליגה הראשונה. אלא שערב המשחק היוונים עזבו את הארץ וחיפה מצאה עצמה ללא יריב, בגמר מול בית"ר תל-אביב החזקה. לא רק שהאחרונה זכתה בגביע עוד לפני תחילת המשחק, פרנסי הכדורגל דאז לא הבינו מה יחסי הכוחות. הבית"רים שחלק משחקניהם היו מגוייסים, הצליחו לשחרר את כולם למשחק בשעה ש"כוכבי" חיפה רותקו למשימותיהם. אז מה הפלא שנגמר 1:12 ? חיפה המתינה 20 שנים כדי לחזור למעמד זה ובגדול. גם הפעם היריבה תל-אביבית, אפילו בעלת רקורד מרשים יותר שהצליחה לסחוט תיקו 0:0 במשחק הראשון ברמת-גן. למזלה של חיפה, ב-1962 משחקי גמר לא הוכרעו מהנקודה הלבנה. נקבע משחק חוזר, המשחק היחידי מאז קום המדינה באצטדיון האוניברסיטה בירושלים ואליו עלו הקבוצות ורבבת צופים עקב מחלתו של הנשיא יצחק בן-צבי.
אין, אין היום דברים כאלה. חיפה שנחשבה לקבוצה הכי "משוגעת" בארץ, לטוב ולרע, חגגה כבר בדקה ה-34 אחרי שהוליכה 0:5! שאר הדקות לפרוטוקול ובסיום חיפה לא ידעה שמחה כזאת. היום, אחרי21 תארים בליגה, גביע וגביע הטוטו(לא כולל הצ'מפיונס ליג), החגיגה הראשונה נראית רחוקה אבל תאמינו, בדקה ה-34 רצינו לצלצל הביתה ולשאוג בטלפון: "אמא, הבאנו לך גביע". הבעיה הקטנה, אז לא היו טלפונים בבתים וההורים אפילו לא ידעו שהילדים ברחו לירושלים בטרמפים, מבלי לבקש רשות. לא לנסות היום... את הפגישה השלישית, לא חובה לזכור. הפסד מרגיז בדרבי להפועל שירדה ליגה (וחזרה בגלל קומבינה), כבשה בדקה השלישית וניצחה 0:1 כי מכבי לא השכילה לפצח את הבונקר האדום. שמונה שנים עד שחיפה תחזור לגמר מול הכח רמת-גן שהגיעה עם 30 אוהדים פלוס וניצחה את המקהלה החיפנית 1:2. מהמשחק הזה לקחנו, וזה מה שנשאר, רק את הזיכרון של שער ההפסד. יהודה שהרבני בעט מ-35 מ', שוער החירום החיפני יחזקאל גרשוני 'הרגיע' את חבריו שהכדור בחוץ- לחפץ העגול היו תוכניות אחרות והוא קבע לאן הגביע נוסע. נשאר קרוב לבית.
וכך, עד 1985 לא הרגשנו מעמד של גמר. הפסד לבית"ר 1:0, אחרי שנתיים דרמה נוספת ופנדלים (צריך לציין מי הפסיד ?) מול מכבי תל-אביב (3:3) ועוד תוצאה כזאת כעבור שנתיים. בקצב של אחת לשנתיים, חיפה זכתה בגביע וב"דאבל" (1991) וגביע שלישי מצא מקומו בארון (1993) משער של ראובן עטר מול מכבי תל-אביב. את ה"נקמה" על הדרבי ההוא, השלמנו ב-1995 אחרי ניצחון 0:2 על הפועל וסוף-סוף תואר ראשון בישראל לחיים רביבו. גם את הגביע החמישי מזכירים הרבה, האחרון של דוידוביץ ושות' (1998) אחרי 0:2 על הפועל ירושלים בהארכה משערים של אלון מזרחי וסרגיי בלנצ'וק. נשמע מוזר, בחמשת הגביעים בהם זכתה, ניתן לציין שהיו במאה הקודמת ובמילניום החדש, שני משחקי גמר בלבד ללא גביע. הגיע זמן גביע ראשון לכווולם. לותיקים ולצעירים. בלי רחמים. קלאץ' עד הסוף, לעבור את המסלול בדרך הכי קלה עד לשימון. כי שימון, הנשיא שחיפה מעולם לא פגשה, ממתין לה. ב-1985 אמור היה לחגוג עימה את האליפות השנייה במלון דן כרמל, ברגע האחרון שלח מברק התנצלות וברכות לצידו. ואם שימון לא בא אל חיפה, חיפה חייבת לבוא אל שימון. ולא בתור הקבוצה שעולה ראשונה...
