קיץ 1977. מכבי חיפה, אחרי עונת ירידה לליגה השנייה מחפשת את הדרך חזרה לליגת העל ופותחת בסערה את המשחקים הטרום-עונתיים. שימו לב לרשימה הסוחפת של הניצחונות הרצופים מתחילתם של משחקי האימון והידידות. רפיד בוקרשט ? שאחטיור דונייצק ? לא צריך להגזים. משחקי אימון כחול-לבן. לעזאזל הרמה. * מכבי חיפה- הפועל דליית אל-כרמל 4:6 * מכבי חיפה- מכבי בית שאן 1:5 * מכבי חיפה- מכבי נווה שאנן 0:7 * מכבי חיפה- מכבי קריית ביאליק 1:3 * מכבי חיפה- הפועל נהריה 0:5 * מכבי חיפה- הפועל גבעת חיים 0:9 * מכבי חיפה- הפועל קריית אתא 1:5 * מכבי חיפה- הפועל תל חנן 1:2 * מכבי חיפה- הפועל עכו 1:2 * מכבי חיפה- הפועל חיפה 0:1 * מכבי חיפה- הפועל טבריה 0:7 * מכבי חיפה- הפועל תל חנן 0:3
מבלי לזלזל באף אחת מתריסר המנוצחות, מכבי חיפה "בזבזה" את הקיץ ובסיומה של העונה הגיעה לשום מקום. מקום שישי בליגה השנייה !!! אין ברשימת הניצחונות ההזויה הזאת כדי להעיד על כלום. מלבד הפועל חיפה ששיחקה בליגה הראשונה, במכבי העדיפו לשחק מול ה"קטנות" מליגות א' וב' והעיקר לנצח. טוב לבריאות, טוב למוראל, טוב לכולם מלבד למנצחים שהשלו עצמם שהכל מצוין בממלכה. השתרשה דעה, שמאוחר יותר התבררה כשגויה מהבסיס, שלא כדאי להציב את הקבוצה המרוסקת מול קבוצות בכירות. מישהו חשב שעדיף להיות ראש לשועלים. זנב לאריות כבר שימשו חודשיים לפני כן, כשנשרו בפעם השלישית והאחרונה. צמד ההפסדים מול רפיד בוקרשט ושאחטיור דונייצק לא השאיר את אנשי חיפה אדישים. ולא בגלל ההפסד. המאמן אלישע לוי, הנשיא יעקב שחר וסגנו עוזי מור ראו את רמת הקבוצה וקל להם לבחון טוב יותר את הצרכים המיידים. כפי שהמאמן חוזר ומשנן: "מחפש חלוץ טוב ושחקן הגנה נוסף". זה עדיין לא אומר שאלה המשחקים כרגע חלשים. עדיין לא "מודבקים" כהלכה. אל דאגה, גם זה יגיע.
כאן למעשה טמון הסוד הגדול של מכבי חיפה, התנהגותה בימי הקיץ הלוהטים. חלפו עברו להם הימים שכל "פיפס" זוכה לליווי הגובל בפאניקה מצד אלה שחושבים שהם רואים את הכנות חיפה נגררות למבוי סתום וכשהם מתעוררים, לנגד עיניהם רץ קפטן נוסף עם צלחת בידו. עדות אישית. נעים להסתובב בהרגשה עילאית אחרי ניצחון בכל משחק אימון, אפילו מול הפועל גבעת-חיים שאפילו לא זכו באיזו ליגה שיחקה. כך זה נראה אז, לפני 34 שנים. בימים אחרים, כאשר תריסר אליפויות בכיס פלאס המון הישגים נוספים, כיאה לקבוצה מספר אחת בכדורגל הישראלי, גם הרגשות משתנים. מותר, כל עוד עוד נשארים נאמנים לצבע. תודה לאל, חיפה התקדמה בגדול. מלבד צבעי המועדון, הכל השתנה. וטוב שככה. תמיד יהיו כאלה שנשאר להם עודף מסיגריות או משקה מוגז, ירכשו עט או מקלדת וידפיסו את הרגשתם. פעם "הרגשה" יצאה מהבטן, כיום היא קשורה להמצאות וחידושים באתרי האינטרנט הפזורים מדן ועד אילת. איש כטוב בעיניו יכתוב, המסך סובל הכל. את הלוקסוס הזה, המרווח בין העונה שהסתיימה למסע אירופי נוסף, אין לאלישע לוי ושחקניו. הם גם הפסיקו מזמן להתייחס ברצינות לנכתב ולנאמר. כי גם המאמר הנלהב ביותר לא יצליח לגרום לאלופה להעפיל לשלב הבא, לבית האלופות או לכל מטרה אחרת. על אליפות הקיץ חיפה ויתרה ללא מאבק...
לפני כשנה שאלתי את אלישע לוי אם אינו חש כמאמן כדורסל. שאלה רלוונטית גם לתקופה הנוכחית. בונה וסולל בפעם הרביעית. לא מקים יש מאין, מתווה ומקדם. תראו מה קרה מאז הגיע לקבוצה. קצב התחלופה בשחקנים מרכזיים חסר תקדים ולא רק במכבי חיפה. לא היו דברים כאלה בכדורגל הישראלי מאז ומעולם. העזיבה ההמונית בהפועל תל-אביב אינה מקהה את ה"טייפון החיפני". בתוך פחות משלוש שנים נותרו בסגל החיפני ארבעה שחקנים בלבד מההרכב הפותח שרצים איתה מספר שנים. דוידוביץ (16), קטן (13), בוקולי (7) ומשומר (5). בירם כיאל עזב לסלטיק, דקל קינן בקרדיף, ג'ון קולמה בצרפת, שלומי ארבייטמן בגנט, פיטר מסיללה ישחק בלסטר, רפאלוב בברוז', אלון חרזי פרש, טאקשיירה בשוויץ, אריק בנאדו פרש ותומר חמד במאיורקה הספרדית. מישהו נשכח בטעות ? ולמרות הכל חיפה סיימה שלוש עונות במקום הראשון ועם שתי אליפויות ואחת גנוזה. השינויים הדרמטיים בסגל ובהרכב מרסקים בדרך כלל קבוצות אלא אם קיים חזון הנושק למציאות עתידית. איש לא האמין ש"ילדים" בני 19-23 יצליחו להפוך לשווי זכויות בהצלחות לצד ה"רביעייה". בשעה שחבריהם כמהים ל'משהו', כאן כבר מסתובבים עם שתי צלחות, הופעה בצ'מפיונס ותוספות. פעם נהגו לציין שיעקב הילל הוא הכדורגלן המעוטר ביותר בכדורגל הישראלי, שחקני מכבי חיפה מחקו אותו מהמפה.
עדיין מנצנצת לנגד העיניי הכותרת שסיפק בקיץ 2008 ג'ובני רוסו אחרי שאלישע לוי ויתר על שירותיו. "אלישע עוד יצטער על כך". גם רוני לוי, המאמן שסיים את תפקידו ניסה לעקוץ במספר טורים אישיים בתקשורת והתשובה תמיד ניתנה על המגרש. לפחות עד עתה. אפילו ילדים בני 10 כבר לא מתרגשים כאשר הם קוראים שחקנים זרים ומקומיים המשחררים הצהרות לא רציניות. "חזרנו הבייתה" או "הגענו לקבוצה גדולה". גמרנו עם הקלישאות, עכשיו הסוף לחלומות ויאללה לעבודה. ובמכבי חיפה עובדים קשה. נכון, אין כותרות. לכתבים מכבי חיפה היא סיוט אחד גדול. אם היו צריכים לסמוך עליה בכל הקשור לפרנסתם, צ'רלס דיקנס המודרני היה מתעשר בעוד מספר לא קטן של מלחכי פנכה, תרתי משמע. "פצצה" כפי שהונחה לפתח המועדון לפני כחודש, לפני עשרים שנים ויותר, הייתה גורמת לרעידת אדמה. הנשיא שחר והמאמן לוי פירקו את "מטען דוידוביץ" כחבלנים מיומנים, כאילו הייתה חבילת קפצונים והסדר הושב על כנו. ללא שהיות.
גם היום מנסים מחוץ לקבוצה להפיח אש ולהרעיל את האווירה בניחוחות של "דו-קרב" בין ניר דוידוביץ לשוער הסרבי, בויאן שראנוב. חבל"זם. מעטים המקרים ששני שוערים מעולים, כמעט ברמה שווה, שרתו במכבי חיפה בו זמנית. היה הצמד גיורא אנטמן- ויקטור צ'אנוב ואת רפי כהן-ניר דוידוביץ. מהמאבק בין הצמד הראשון חיפה יצאה עם "דאבל" ומהשני, עם שוער ל-16 שנים כמעט רצופות, מינוס חודשי הפציעות. זה לא יקרה לצמד דוידוביץ-שראנוב גם אם אלפי טוקבקיסטים יעמדו על הראש. לא במקרה הסערות בחדר ההלבשה מאז בואו של אלישע לוי רגוע. השחקנים מבינים שאם מאמנם אומר "כולם ישחקו ומספיק"- זה מה שיקרה. אשתקד זאת הייתה "עונת מאסטר" למחליפים שהפכו לחוד החנית. טרם הייתה עונה כזאת בישראל שתוך כדי חילופי משמרות ואין סוף פציעות, קבוצה גם זכתה באליפות. במחנה האימונים הנוכחי מתכוננים לעונה ארוכה במיוחד. כבר היו לחיפה כאלה. תשאלו את המנהל אדורם קייסי המחזיק בשיא הישראלי: 63 משחקים בכל המסגרות בעונת 2002/03.
במחנה האימונים באוסטריה חיפה נערכת כעת לכל העונה. נכון לעכשיו ממתינים לה 37 משחקי ליגה, משחק בגביע אירופה, שלושה משחקי גביע טוטו ומשחק גביע מדינה אחד- 43 משחקים "על בטוח". ככל שתצליח יותר באירופה, טוטו וגביע, כך יגדל העומס ואם ראיתם את הקלילות והרעב במשחקי ה"פליי-אוף" החולפים, כזאת מכבי חיפה מתוכננת. עם או בלי שערים של שחקן כזה או אחר. תתחילו לשנן: בוראץ', בוראץ/, בוראץ'...תחנה ראשונה. עד לליגה נותרו 51 ימים (כמעט חודשיים), ים של זמן. ומי שלא נכנס לפאניקה זה אלישע לוי. בפעם הרביעית הוא ינסה להוכיח שלא חשוב מי משחק, חשוב איך. ברור שקיימת הסקרנות היכן עובר קו הגבול הדק בו קבוצה אינה מסוגלת לרוץ חזק למעלה. על פי שני המשחקים הראשונים ולמרות ההפסדים, אלישע לוי אוהב את התקופה. אין ספק שהישארותם של שחקני חיפה שנדדו מעבר לים התיכון, הייתה מקלה . על חלב שנשפך לא בוכים ויש להיערך מחדש. גם לאוהדים חידת בבואתה של הקבוצה צריכה להיות מעניינת. עם ארבעה שחקנים חדשים ואולי יותר, עם הרכב שהוצער (נותרו רק שלושה שחקנים בני 30 פלוס) וסביר להניח שעם "בעלי בית" חדשים דוגמת עידן ורד, גולסה וטואטחה, לצד הווטרנים, הסקרנות גדולה. כמו הסבלנות.
