הטלפון הראשון שקיבלתי למחרת התבוסה הביתית לקריית-שמונה, מאוהד ותיק המלווה את הקבוצה כמוני, 50 שנים פלוס. "אתה זוכר מתי היינו במקום הזה, אנחנו במקום התשיעי-עשירי ?" שאל בזעף ובחוסר סבלנות. מראש כבר צפיתי שעם כל הכבוד למנצ'סטר סיטי שהביסה את היונייטד 1:6, האנגלים כבר יחפשו את הפיקנטריה במספרים ובעובדות הנלוות לסנסציה. אמנם אנו אירופאים בכדורגל, עדיין אסייאתים במחשבה לטווח ארוך. כמו יהודי טוב העונה בשאלה על שאלה עניתי לו: "מה אומר לך המספר 0-0-0?" והוא מיד קפץ כמוצא שלל רב: "המאזן שלנו בצ'מפיונס בקמפיין השני". צחקתי. מה לעשות, מותר גם לצחוק כשכואב ולא רק אצל רופא שיניים המתיז גז צחוק. "לא חביבי, זה המאזן שלנו בשלושת המחזורים הראשונים בעונת 2007/08 עם רוני לוי. אפס ניצחונות, אפס שערים, אפס נקודות ומקום 11". לא נרגע.
לחבר/אוהד אסור להוציא את האוויר מיד בפתיחה, מיד תיקנתי. "קריית-שמונה ניצחה לראשונה את מכבי חיפה בקריית-אליעזר, לא כבשה מאז הדרבי בנובמבר לפני שנה, לא ניצחה פעמיים ברציפות בתשעת המחזורים הראשונים מאז ימי דרור קשטן ב-1987" הרגעתי אותו. והוא לא נרגע. "אבל השפילו אותנו, אפילו יניב קטן מתבטא הבוקר בכל אתרי האינטרנט שהוא לא זוכר מפלה כזאת" המשיך החבר/אוהד בניסיון למצוא זיז בו ימצא אחיזה מסוימת מבלי להתרסק כי בין האוהדים קיימת אמנה לא כתובה שהולכים אחריה, אחרי מכבי באש ובמים. יותר "נרטבנו" (שמפניה) מנשרפנו (ליגה א'). "למזלנו, קטן יצא גדול"- השבתי- "אילו זכר את כל התבוסות להן היה שותף, ארון הפרסים שלו היה ריק כמו זה אלפים משחקני הכדורגל בארץ. ממתי קטן זוכר תבוסות של מכבי חיפה ?". כאן הסתיימה השיחה. תמה ולא נשלמה. כי הקפטן הותיק, כמו קברניט באניה שזה עתה השיט אותה מתוך קרחון מאיים כדי שלא תסיים כמו טיטאניק, מילא חובתו. לקח את האחריות על עצמו ועל חבריו. ללא כחל ושרק. וטוב שכך.
כי אם קטן היה עוצר לרגע, וטוב שלא, היה נזכר שבארבע השנים האחרונות, מאז שאלישע לוי נטל את שרביט האימון, התבוסה היחידה התרחשה אשתקד בבלומפילד, במשחק שבו אסור היה להפסיד- 4:1 מול הפועל תל-אביב. זוכרים ? שער ספידי בדקת הפתיחה, שוויון של גדיר ורבע שעה בה הגנת חיפה קרסה. רוצים לראות את כותרות המחרת ? שורו נא. "גוטמן עשה בית ספר לאלישע"- "קבלו את האלופה הישנה"- "לחיפה אין מה למכור"- "אלישע , תחזיר את המפתחות" וכו' וכו', ממיטב מוחם הקודח של מסכני המקלדת. אותה הרגשה כמו מול קריית-שמונה, רק פי אלף מחורבנת יותר. את הסוף כולם מכירים. הבית ספר של גוטמן נסגר, האלופה הישנה נשארה חיפה, מכבי השפילה את שיטת הקיזוז ואלישע ממשיך לתקוע מפתחות בחור המתנע מדי בוקר בדרך לכפר-גלים. התבוסה התאדתה כלא היתה.
מי כבש את אחד משני שערי הניצחון ב"משחק העונה" מול הפועל ? יניב קטן !! לא במקרה ההתמקדות היא בקפטן. הוא ביטא את תחושותיו הזהות לאלה של חבריו. שאר הביטויים לא רלוונטיים. אם תשאלו את שלמה שרף, זה שספג כמאמן מכבי חיפה בשעתו 4:1 מהפועל לוד, 5:0 ממכבי נתניה, פעמיים 5:1 ממכבי תל-אביב, 3:0 ממכבי נתניה, 4:1 מלוד בגביע אלוף האלופים ועוד שמיניה ושישייה באינטרטוטו- הוא לא זוכר. אם תזכירו לפרשן אחר, לא תשמעו ממנו שהושפל כשחקן מכבי חיפה בשעה שזו הובסה (זאת המילה המתאימה לקבוצה שמפסידה בהפסד שלושה שערים ומעלה) בידי מכבי פתח תקווה 5:2, בית"ר ירושלים 3:0, הפועל באר-שבע 5:1, כמובן בנתניה 5:0 ו-3:0, את ה-5:1 למכבי תל-אביב. לא זוכר ? מי יודע, אולי הבעיטה של ווטסון האנגלי גרמה ל"שכחה". למזלנו, קטן "שוכח" כי תפקידם של שחקנים לכאוב ולהמשיך הלאה. כמו ברעידת אדמה ללא נפגעים. אלון חרזי מחזיק ב"שיא הרשמי" של תבוסות במכבי חיפה. קטן הוא סגנו. ואין כאן ניסיון לפגוע אלא להראות שמכבי חיפה מועדון חזק מספיק כדי לצאת מהתבוסה הביתית הקשה. עוד ערב שעדיף לשכוח. לזכור אותו רק כפי שאנו זוכרים את ה"טיולים" בבית-שמש, רמלה, שעריים ושאר מקומות אקזוטיים. וגם שם הפסדנו.
קטן היה כשמכבי חיפה הפסידה למכבי תל אביב 3:0 עם אלי כהן, היה עם גרנט כשמכבי הפסידה להפועל חיפה 3:0 ולמכבי קריית-גת 4:0. היה גם היה כשחיפה הובסה בטדי על ידי בית"ר 4:0 שלושה ימים אחרי הניצחון על מנצ'סטר בקפריסין ובאותה תוצאה (3:0) הובס בחצי גמר הגביע מול הפועל באר-שבע. ואיפה התבוסות הביתיות, שבוע אחרי שבוע, מול מכבי הרצליה (4:0) ובית"ר ירושלים (3:0) שניצחה גם בגומלין 1:4 בעונת 2006/07. שלא לדבר על עונת 2004/05 בה חיפה הובסה באשדוד 4:0. בכל המשחקים הללו, הקפטן סבל כמו כולם. אם מצרפים את כל תבוסות העשור האחרון, מכבי חיפה נמצאת בראש הרשימה כי ממנה מצפים להכי הרבה וראיה לכך, את התבוסה להרצליה, משחק ליגה רגיל, דאגו לשבץ ב"מעריב" בעמוד הראשי (ראו גלופה). קולטים עד כמה חיפה נמצאת תחת זכוכית מגדלת כל הזמן ? וטוב שככה. הגיע הזמן שבמהדורות החדשות יפסיקו להזכיר את הכדורגל בישראל בסוף, לפני התחזית.
שחקני חיפה אינם זקוקים להגנה (בעצם כן...) כדי להמשיך מהמקום בו קלקלו את הרושם המצוין שהותירו שלושה ימים קודם לכן מול סטיאווה. גם דבריו של מוטי איווניר, מאמן מכבי תל-אביב שה"מעברים בין הליגה למשחקים באירופה קשים" אולי יכולים להוות מרכך מסוים, לא למכבי חיפה העושה מאמץ גדול מדי שנה להיות שותפה לחוויה האירופית. דווקא כאשר היא מצויה על סף עשיית היסטוריה בכדורגל הישראלי ואם תסיים שניה בבית בליגה האירופית, תהיה הראשונה שתשחק לפחות 14 משחקים בעונה אחת (!), דווקא אז הפגינה יכולת ירודה ש והביאה על עצמה תוצאה איומה ונזק לא קטן לכוח ההרתעה. אין לה שום רצון להתנחם בצרות של אחרים. וכמאמר הקלישאה "רבותי, ההיסטוריה חוזרת" בתודעת השחקנים תישאר לפי שעה רק התוצאה מול קריית-שמונה ולא פתיתי התבוסות האחרות הגורמות למי שאינו מצוי ברזי המועדון לחשוב שהשנה תהיה שונה מקודמותיה. ולא היא. גם עם 44% הצלחה נכון לעכשיו, ניתן לטפס למקום הטבעי. כי התבוסה לא שינתה את המדיניות של הנשיא שחר, עד כמה ציני יישמע בערב שכזה שבו ה'גדולות' קרסו: "אני מסתכל על מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי וליברפול". המבט החיפני חייב להיות לעבר השבת הקרובה ולאלה שאחריה.
