במכבי חיפה ניסו וירוטואלית ומעשית לדחות ככל שאפשר את שער החובה הארבעים בליגה וה"בום" של חן עזרא ממכבי נתניה שם לאל את המאמצים. גם אם לא תספוג שערים עד סיום העונה הנוכחית בארבעת משחקי הליגה (הגביע מחוץ לתחום) תמיד יציצו לעבר טבלת 2011/12 ויבחנו תמונה לא מלבבת: מלבד חמש קבוצות, נכון לעכשיו (קריית-שמונה, הפועל תל-אביב, בני-יהודה, מכבי תל-אביב ואשדוד) ה"ירוקים" הם זנב לאריות או ראש לשועלים. במקרה דנן, השורה התחתונה זהה בטור הסופגות. העובדות מדברות בעד עצמן: ההגנה הגרועה ביותר שייכת לקבוצה מעונת 1950/51 שספגה 53 שערים ב-22 משחקים. סגנית לה הקבוצה הראשונה שייצגה את מכבי חיפה מיד עם עלייתה הראשונית לליגה הבכירה במדינת ישראל (49/50), זו ספגה 49 שערים ב-24 משחקים. הסופגת השלישית מגיעה משנות השישים המוקדמות. בעונת 63/64 חיפה ספגה 47 שערים ב-28 משחקים ומפתיע שדווקא בשנים מתקדמות יחסית (92/93) ל"ירוקים" הייתה הגנה מחוררת וספגה 46 שערים (33 משחקים). פחות ממנה ספגה ההגנה שהורידה את חיפה לראשונה מהליגה הראשונה (64/65) ש-44 כדורים חלפו על פני שועריה ובמקום גבוה נמצאת גם ההגנה שהרכיב שלמה שרף מיד לאחר הזכייה ב"דאבל" והיא ספגה 43 שערים בעונת 91/92 שהפכה לכישלון הגדול ביותר של המועדון בהתחשב בסגל השחקנים שניצב לרשותו (עטר, ברקוביץ, בנין ושות'). וכך מגיעים למספר 42 ולאבסורד הגדול שסטטיסטיקה ומציאות חוברים לה. בעונת 1976/77 מכבי חיפה צנחה לליגה השנייה בפעם השלישית והאחרונה בתולדותיה כששועריה בראשות עמנואל (מנו) שוורץ ז"ל ספגו 42 שערים (30 משחקים), מספר זהה לכמות השערים שספגה הקבוצה הפנטסטית שייצגה את ישראל בפעם הראשונה בצ'מפיונס-ליג (2002/03).
הכיצד ניתן להשוות הגנה ששמות שחקניה אלמונים יחסית, ודאי לאוהדיה הצעירים של הקבוצה שלא נולדו עדיין ב"עשור השחור" של המועדון בשנות השבעים להגנה של קבוצת פאר. עם דודו אוואט, עם אדורם קייסי ואריק בנאדו, אלון חרזי, אבישי ז'אנו וקשרים הגנתיים בדמות ז'וטאוטאס וואליד באדיר. לא משווים ולא מחפשים תירוצים. עבדו קשה כדי שלא תהיה לה "אחות". כעת נולדה אחת נוספת... מולם נזכיר את מוטי ברגר, עמנואל שוורץ, משה אדלר, יעקב דרך, שמשון לוי ואחרים. איפה ההגיון בהשוואה כאשר כולם מקשקשים עצמם לדעת ומנסים להטות את ההיסטוריה ולספר שפעם הכדורגל פה היה איכותי יותר מאשר לפני שנה-שנתיים.. הויכוח ארוך, חסר פשרות וחסר פתרון מאחר ואז לא היו כדורגלנים זרים, לא השתתפנו באירופה ושחקנים לא הופיעו למעלה מ-50 משחקים בעונה. מישהו חושב שאי פעם מישהו ינתץ את שיאו של אדורם קייסי משנת 2002/03 ששיחק ב-66 משחקים בכל המסגרות (!!) ?טירוף, קצב של נ.ב.איי. איך אמר לי פעם המאמן של אותה שנה, יצחק שום: "הוא לא רוצה לנוח"... קייסי וחבריו לא נחו אבל ספגו למכביר. 42 שערים ב-33 משחקים זאת כמות עצומה לקבוצה עם פוטנציאל שכזה. גם כיבוש 15 שערים בשלושת משחקי הסיום לא הביאו לחיפה את תואר האליפות . חגגו אותה במכבי תל-אביב בגלל הפרש שערים עדיף, האליפות הצהובה האחרונה. בשלוש עונות נוספות רשתה של חיפה נעה וזעה בחוסר נוחות (41 שערים) ומלבד עונה אחת קריטית בה הקבוצה שוב ירדה (73/74) בשתיים האחרות 1954/55 ו-1962/63) שם המשחק היה התקפה ואליפויות 'נולדו' רק בחלומות.
שתי נקודות ציון בכמויות הספיגה הסיטונית במהלך השנים בולטות לעין: למעט ה"פוקס" ב-2003 שבו חיפה יכולה הייתה להיות הקבוצה הראשונה והיחידה שמצליחה לזכות בתואר האליפות על אף השתתפותה בבית האלופות וגם להיות אלופה עם 42 שערי חובה (היה עליה להבקיע שלושה שערים נוספים), עדיין אין ביטחון שמספר שערים נמוך מבטיח תואר. אולי בגביע. רק גיורא אנטמן, מאמן השוערים של מכבי זכה עם הקבוצה ב-88/89 באליפות כשבמאזנה 19 שערי חובה בלבד. המספר היה יכול להיות נמוך יותר אלמלא ירידת מתח במשחק הנעילה. לא ספגו 7:3 כמו הפועל חיפה בכפר-סבא אבל גם 1:0 לבית"ר תל-אביב היה מיותר. בפרט כשאנטמן לא ספג לאורך 1004 דקות רצופות. השיא והאליפות 'על חשבונו'. לעומתו השוער המצוין אבי רן ז"ל ספג 18 שערים בלבד ב-30 משחקים בעונת 1985/86 וחיפה לא זכתה באליפות בגלל אותו שער אומלל, הנבדל של גילי לנדאו שיזכירוהו גם בעוד אלף שנים. שלא לדבר על יורשו, ניר דוידוביץ שזכה עם חיפה בשבע אליפויות נפלאות ודווקא בעונה המדוברת ביותר (09/10), עונת הקיזוז הזכורה לשמצה, קבע שיא ספיגה הכי נמוך אי-פעם כאשר הצליחו להכניעו 16 פעמים בלבד ב-35 משחקים (ממוצע של 0.45 למשחק) והתואר "ברח"- שוב לפריפריה ופעם נוספת בהפרש שערים, הפעם להפועל תל-אביב לה זה התואר היחיד מאז 2000. במכבי חיפה יעסקו מן הסתם בהסקנת מסקנות גם לגבי קצב הספיגה הגבוה, לפחות עד בואו בינואר של הבוסני אדין צוצאליץ שרכישתו הוכיחה שניתן למצוא שחקנים איכותיים גם בחלון ההעברות. מעטים אבל יש וטוב שהם במכבי.
העובדה שאלישע לוי נאלץ לתמרן מספר פעמים גדול עם ארבעה מגנים ימניים (אייל משומר, עלי עותמן, אוראל דגני ודלה ימפולסקי), עם חמישה מגנים שמאליים (טאלב טואטחה, סרי פאלח, עלי עותמן, אוראל דגני וחיים מגרלשווילי) וגם עם שישה בלמים (אנדריי פיליאבסקי, סארי פאלח, איציק כהן, יוריצה בולייאט, אוראל דגני, אדין צוצאליץ) מדברת בעד עצמה. אין תקדימים לרוטציה מאולצת שכזו במועדון. גל הפציעות הזוי מזכיר את עונת אובדן האליפות מלפני שנתיים, כאשר הפעם ניר דוידוביץ סבל מכאבי גב, אנדריי פיליאבסקי שבר את רגלו, איציק כהן את ידו, אייל משומר את כף ידו, בולייאט פרק את כתפו, טאלב טואטחה נותח במפשעתו וכמוהו אוראל דגני, אלה מספרים את סיפורה של הגנת חיפה בעונה ההולכת ומסתיימת.
