האיש שכל חייו לבש ירוק

אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את ניר דוידוביץ'. כאילו תיבת הזיכרון הפרטית שלי ידעה שזה רגע שראוי לזכור ואפסנה אותו בירכתי הראש. תזכור, היא אמרה לי, תזכור. הייתי בן 11, ילד צוציק בילדים ג' של מכבי חיפה, הוא היה בן כ-15 וישב בספסלי האבן בקרית אליעזר הצמודים לאפסנאות המיתולוגית של שמטניק הוותיק. שמעתי עליו עוד קודם, חבריי לקבוצה מדברים, מלחששים ביראת כבוד: "אתה יודע מי זה? זה דוידוביץ'... אומרים שיהיה שוער גדול". הוא באמת נראה כך, תמיר וגבוה, זקוף ובעל הילה מסביבו, שיערו מוקפד וצעדיו גמישים וחרישיים כאילו ריחף על אוויר. "ילד!", נשמעה קריאה. הסתובבתי אליו בהפתעה. "תביא לי בבקשה את הכפפות משמטניק...", ביקש הבחור הגבוה והרזה שעד עכשיו רק שמעתי עליו סיפורי אגדה על יכולתו והפוטנציאל ששוכן בו, כוכב שביט עתידי. מיהרתי לאפסנאי המאיים וביקשתי בגאווה: "אפשר בבקשה את הכפפות של דוידוביץ'?". כעבור מס' שניות כשהנחתי את כפפות האדידס הצהובות בידיו ניר אמר רק בביישנות מרומזת: "תודה" והלך ליציאה עם התיק ספורט בידיו מוכן לאימון. הייתי מלא גאווה והתפעלות. אולי היינו שנינו כמעט לבד שם על הספסלים, אבל בי הוא בחר... אליי פנה. ברור שעוד יותר הערצתי אותו מהרגע הזה והלאה. השנים עברו, הנער המוכשר באמת הפך לשוער אדיר, ממגנט, אחד כזה שילדים רוצים להיות כמוהו, דוידוביץ'. באמת שזכיתי לראותו הופך לשוער אגדי, באימונים ובמשחקים מהצד, הוא היה כישרון, מה שהיה לעטר וברקוביץ' ברגליים, לו היה בידיים. קשה להבין את זה אבל ככה זה היה לדעתי. אני שמח שגם זכיתי להתאמן לצדו כשוער קבוצת הנוער, הוא היה פנומן, הייתי המום כל פעם מחדש מהיכולות שלו. ישבתי על הספסל משחק אחד בבוגרים, ביום מנומנם בראשון לציון, ניר שיחק. הוא היה כולה בן 21, הוא בא אליי לפני החימום ואמר לי "אל תדאג, תהיה עם בטחון, סומך עליך...". האמת? התפללתי שלא ייפצע. ניצחנו 2:1 משער של אלון מזרחי בדקה ה-90, ניר חיבק אותי סוף המשחק וצחק: "רצית שאקבל אדום אה?, אל תסתיר..." כמובן בחיוך. ברבות הימים אחרי שסיימתי עם כדורגל, הגעתי לעבוד במועדון. הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל עם הקבוצה כאחד האפסנאים הייתה ב2003, לעיר חוף ספרדית מנומנמת, ולנסיה שמה. הדריכות הייתה גדולה, נכון שהיו לנו שחקנים עצומים אבל ולנסיה הייתה אז בשיאה, בראחה ואיימאר, מיסטה ואז'אלה, קלאודיו לופז וקילי גונזלס האיום. כולם איימו לרסק אותנו במסטאייה המפחיד. אני זוכר את הרגעים שלפני המשחק, ניר היה מרוכז מאוד, אני זוכר שהסתכלתי עליו אחרי שחזר מהחימום וערך את הטקס הרגיל שלו: מקלחת קצרה ולבישת בגדי המשחק. הייתי מודאג כנראה, ניר נתן לי קריצה, כאילו אומרת "תסמוך עליי, יהיה בסדר". יצאנו לדשא, הר הצופים שאג והמשחק הזה התחיל. זה היה כמו בסרט אקשן, סלואו מושן כזה, הם עפו עלינו מכל הכיוונים, בעיטות נגיחות הרמות... הכול מהכול. והוא עמד שם איתן, כחומה בצורה, כשובר הגלים, שום דבר לא עבר אותו, זה היה מפגן שכמותו אני לא זוכר שראיתי, ועוד בזמן אמת מצדי המגרש, גובה דשא. היה בזון האיש. בסוף היינו בשיגעון, השחקנים קפצו עליו בחדר הלבשה ושאגו במלוא הגרון "השוער מס' 1... השוער מס' 1...", השיר הזה בא מהשחקנים, לא מהקהל, כאילו ניצחנו. ואז באו העיתונים. בשדה תעופה לקחנו כל עיתון ספורט אפשרי, דפדפנו בתמונות האמת ולא הבנו מילה. בטיסה עידן טל שדיבר ספרדית סיפר שהכתבים קראו לו "התמנון". אגדה נולדה. בפולקלור הספורט כל גיבור אמיתי צריך כינוי ראוי, זה היה יותר ממושלם, התמנון חזר על הופעות בלתי נשכחות ומשחקי נהדרים עוד הרבה פעמים, אבל הרגע ההוא במסטאייה העצים את האגדה סביבו ועוד שנים יעברו ואנשים כמוני יגידו, כמו המבוגרים שמספרים על חודורוב המופלא: "זכינו, זכינו לראות את ניר דוידוביץ' בעיניים, הוא היה אגדת דשא". תודה לך ניר, על ההקרבה, הצניעות ועל זה שתמיד הסתכלת ודיברת בגובה העיניים, אתה אחד יחיד ומיוחד. וזוהי רק סוף ההתחלה בשבילך. תודה!