אופטימיות ירוקה

העונה הנוכחית היא עונה שאף אוהד ירוק לא יכניס לפנתיאון שלו, לא יסתכל עליה במבט לאחור עוד כמה שנים ויגיד שהוא מתגעגע, אבל גם בתוך כל העונה הלא מרשימה הזו בלשון המעטה, יש כמה רגעים שאפשר לקחת איתנו הלאה, שאפשר להתרפק עליהם בנחת ולהיזכר בעדנה ואפילו - לתלות בהם תקווה רבה לעתיד. אחד מהם היה, הדרבי ביום שבת האחרון. חשיבות הדרבי ברורה לכולם. יש כאן יריבות ארוכת שנים, גאווה עירונית. ירוק, אדום, צבע, קהל, מתח. והשמחה בסיום הייתה שמחה טהורה, בלי פילטרים, בלי מעצורים. כל שאגה מהיציעים יצאה מכל הלב. שום גרון ירוק לא היה יכול להישאר אדיש לשער ניצחון בדרבי שש דקות בלבד לסיום. אבל חוץ מהדרבי, היה שם גם משחק. משחק שמקצועית יכול להעיף אותנו למעלה. את האליפות אנחנו לא ניקח וגם מהגביע כבר נפרדנו בשלב יותר מוקדם אפילו ממה שאנחנו, הקבוצה שגביע המדינה הכי לא מסמפט בארץ, התרגלנו. אבל היי - חצי שעה אחרי הדרבי, אחרי שכל המשקולות ירדו לי מהגב ומהלב, אחרי שהוצאתי ביציע את כל מה שחנק אותי שבועות רבים, ראיתי נקודת אור גדולה ובוהקת, אופטימיות. ברור לכולם ששינויים יהיו חייבים להיות בקיץ. כמה ולמה אני לא בטוח וגם מעדיף לא להיכנס לזה, נשאיר את זה לצוות המקצועי שיוביל אותנו, צריך לתת להם את הקרדיט לפחות בעניין הזה, אבל הבסיס הוא טוב. שחקנים צעירים כדוגמת שובל גוזלן, שון וייסמן, איסמעיל ריאן ואני מרשה לעצמי להוסיף לקטגוריה אפילו את אלון תורג'מן וסארי פלאח, רצים כבר העונה, עובדים חזק ויגיעו מוכנים ובשלים יותר לשנה הבאה. קבוצת הנוער שלנו ממשיכה להרשים וגם משם אפשר לסמן כמה תקוות פוטנציאליות כמו דור חוגי, עדי קוסטנטינוס ומיכה לאוטה. קיבלנו בינואר חלוץ, שלפחות על הנייר, מבחינת נתונים יבשים, נראה כמו חיזוק במקום ויזיק הוא בטוח לא ובכלל - חברים יקרים, אוהדים ירוקים, תרימו את הראש - אנחנו בסך הכל נקודה מהמקום לאירופה. אני בטוח שאין צורך שאחפור ואנבור בחשיבות ההגעה לאירופה השנה. נקודות הדירוג זו סיבה יפה וחשובה מאוד, אבל הסיבה למסיבה ובעלת החשיבות הגדולה ביותר היא אחרת. בשנה הבאה אנחנו מחליפים בית. מרוקנים אט-אט את הקרייה האהובה עלינו ועוברים לבית חדש, מהניילונים. רק שהאחרון שיוצא לא ישכח לסגור את האורות ב-"סבא אליעזר". אצטדיון סמי עופר הוא התקווה הכי גדולה שיכולה להיות לנו כקהל, ציפייה מטורפת לחכות לה עוד כמה חודשים ספורים וכשהכרטיס לאירופה חי ובועט אסור לנו להוריד את הראש או לוותר מראש אלא לנשום עמוק ולספור עד שלוש - מכבי חיפה כאן ויש לה עוד על מה להילחם ועל מה לעבוד. ואנחנו צריכים להיות שם ולדחוף, לעודד ולנשוך. אחרי הכל, אנחנו מגיעים לסמי עופר בשנה הבאה ולא נהוג לבוא בלי מתנה. קדימה מכבי!