מודה שלא דמיינתי שיבוא יום ואכתוב על כדורגל.
במוצ"ש האחרון צפיתי במשחק של מכבי חיפה נגד הפועל כפר סבא באצטדיון סמי עופר (או אבי רן בפי אוהדי הקבוצה ומתנגדי הקפיטליזם), ו-וואלה היה לי ממש כיף! הרגשתי שאני נמצאת בעתיד, כי הכל היה כל כך משוכלל, ונקי ויפה וטכנולוגי.
נהניתי לראות שאומנם הרוב הגדול של הקהל הוא גברי, אבל שיש לא מעט נשים, נערות וילדות שמגיעות לצפות במשחק, וזה הגניב אותי. אולי עדיף ככה, כי זו אחת הסביבות היחידות בהן יחס ההמתנה בתור לשירותים מתהפך לטובת הנשים.
למדתי שכשהקבוצה שבאת לעודד עומדת להבקיע גול אז צריך לקום עם כולם ולצעוק וכשעשיתי את זה הרגשתי שותפה למשהו גדול יותר, סוחף ומרגש. פתאום זה נראה לי ממש מלהיב לאהוד קבוצה, ולהיות מעורבת רגשית, יחד עם עוד אוהדות ואוהדים בכל מהלך שקורה על המגרש. ואם כבר מדברים על אוהדים - ריספקט לקופים הירוקים שהביאו אותה בעידוד על מרשים ביותר!
עוד דבר שהערכתי במהלך המשחק, ואפילו קנאתי בשחקנים עליו - זו ההתמסרות הגופנית שלהם למשחק. איך הם רצים, קופצים ומתחרעים (?) על הכדור בניגוד לכל אינסטינקט בריא. אם אני הייתי על המגרש בטח הייתי בורחת אם מישהו היה רץ לכיווני לחטוף לי את הכדור, או שהייתי מכסה את הראש בידיים. בטח שלא הייתי בוחרת להידחף בין עוד אנשים כדי לנגוח בכדור. ואיזה מגניב לכדורגלנים שהם מצליחים אשכרה להתמסר לדבר הזה ולעשות דברים כ"כ משוכללים עם הגוף שלהם. בקיצור, הגוף האנושי זו יצירת אומנות גאונית! ויש מה ללמוד משחקני כדורגל בכל הנוגע לכך...
מי אמר שכדורגל זה רק חבורת מפגרים שרצים אחרי כדור?!
ממש תובנות של חיים נולדו מתוך מפגש עם החוויה הזו.
סתיו לוי (שניה מימין), נהנית מהפגישה הראשונה עם מכבי חיפה. (צילום: סתיו לוי)
