במחנה העבודה הוא התחזה לנער, באושוויץ הוא ראה את הנורא מכל ואז יצא למצעד המוות והצליח לשרוד גם אותו. ביוני האחרון הלך לעולמו שוער העבר של מכבי חיפה, בני דוידוביץ', האבא של ניר. היסטוריון המועדון, יצחק הברמן, מביא את סיפור חייו ותקומתו. צילום: מוזיאון מכבי חיפה, אוסקר טאובר
6 באוקטובר 1951.
איש מבין מאות הצופים במגרש מכבי חיפה לא ידע שהשוער האלמוני בן ה-21.5 אשר ניצב בין קורות שער חיפה, בנימין דוידוביץ', הגיע לרגע הזה בתום מסע הישרדות מדהים, לעתים על סף מוות, שעבר בתקופת השואה.
רק תושייה אישית השאירה אותו בחיים והיוותה אבן יסוד בהקמת משפחתו כולל דור שני, השוער הבינלאומי של מכבי, ניר דוידוביץ'. בתולדות הירוקים מדובר בקשר המשפחתי היחיד בו אב ובנו ניצבים בשער הקבוצה.
הדברים נראו שונים לחלוטין ב-1930, כאשר בנימין נולד בגרמניה. בגיל חמש, אחרי שהוריו התגרשו, נסע עם אביו הסוחר לפראג הצ'כית ואת שעות היום העביר במעון. בגיל שש הוכנס לבית יתומים והקשר עם אביו נוהל רק דרך מכתבים שנשלחו אליו חד-צדדית, מאחר ואביו לא הותיר כתובת למענה.
כניסת הגרמנים לצ'כיה, כאשר בני היה בן עשר, שינתה את אורח חייו באופן קיצוני. היה עליו לענוד טלאי צהוב ונאסר עליו ועל שאר היהודים לבקר בבית הספר ובמקומות אחרים. באוקטובר 1942 חלק גדול מהילדים נלקחו לגטו טרזין והעיר הפכה לגטו. הם רוכזו בבית הספר ומצבם הכללי הורע. דוידוביץ' חלה במחלת הטיפוס ומחלת השינה והצליח להחלים הודות לטיפול מסור של רופאים מקומיים.
ב-18 במאי 1944 הגיע לאושוויץ-בירקנאו ברכבת. לאשתו לאה תבדל"א, סיפר בפירוט על פחד נוראי שאפף אותו כאשר בלילות ראה אש פורצת מהמשרפות וביום את העשן הלבן המיתמר מהן. "ידעתי לאן נעלמים האנשים" אמר.
בשלב מאוחר יותר הגרמנים התחילו להפריד בין הורים לילדים. "מאחר והגעתי ללא הורים, היה לי קל יותר כי לא נאלצתי לעבור את רגעי הפרדה המצמררים" הוסיף לתאר. בחודש הראשון לשהותם פיזרו את הילדים לכל מיני "בלוקים" ושלחו אותם לעבודות שונות. על דוידוביץ' הוטל להעביר גופות מחוץ למחנה בעגלות.
הלבוש במחנה ההשמדה אושוויץ הסתכם בחולצה ומכנסיים מבד דק, מפוספסים וכפכפי עץ. מדי פעם היו מודיעים לדוידוביץ' ולשאר הילדים שלא יוצאים לעבודה ואז, לנגד עיניו של רב המרצחים ד"ר ג'וזף מנגלה, היו ניצבים עירומים והוא היה קובע מי לימין ולשמאל, לחיים או למוות. "הבנתי איזה טור דינו למשרפות ובאחד המסדרים הורה לי מנגלה לעבור לטור שדינו השמדה. הצלחתי ל'התפלח' חזרה ואז ניפחתי חזה כדי להיראות גדול וחזק וכך ניצלתי מספר פעמים", הוסיף.
באחד הימים הוחלט לחסל את צריף הילדים ולהוציאם למשרפות. למזלם, האחראי על הצריף היה אסיר פוליטי גרמני, שהצליח לשכנע את הממונים לוותר על הרעיון. מלחמת הקיום במחנה הפכה להישרדות יומית. כל אחד קיבל רבע פרוסת לחם וכל אחד שמר עליה כעל בבת עינו, לא פעם התפתחו תגרות בין הילדים סביב המזון המועט.
דוידוביץ' זכר את ימי ראשון והעיד שאלה היו "הימים הטובים ביותר מאחר ולא נלקחנו לעבודה וגם קיבלנו מרק סמיך עם עדשים, תפוחי אדמה וחתיכות בשר קטנות. ביום הזה נערכו תחרויות אגרוף שהיוו בידור לגרמנים ותזמורת הנעימה".
לבני דוידוביץ', כמו לשאר היהודים במחנות, היה מספר על היד וזו הייתה זהותו. תחושת הזמן אבדה, בצריפים המצב נעשה קשה ובלתי נסבל, על דרגש עץ ישנו חמישה-שישה ילדים מכוסים בשמיכה אחת בלבד.
באחד מלילות החורף נשמע רעש תותחים. דוידוביץ' והשאר הוזנקו מה"מיטות" ויצאו מבירקנאו ל"מצעד המוות" ממנו נשרו רבים ואיש לא ידע לאן מועדות פניה של הצעדה הזאת. "בדרך עצרנו במחנה מסוים, נכנסתי לצריף של חולים והסתתרתי מתחת למיטה. לרגע הצצתי לראות אם כבר יצאו לדרך, נתפסתי וצורפתי לקבוצה. העלו אותנו לרכבות המיועדות לבהמות, עם חלון קטן למעלה, את צרכינו עשינו בדליים שהיו בכל קרון".
במהלך כל הנסיעה הנוראית, בלתי ניתן היה לשבת. העמידה הממושכת והקור מקפיא העצמות גרמו לדוידוביץ' ולשאר הנוסעים להתנפחויות רגליים ובועות קור. נקודת היעד, כך התברר כאשר הגיעו למטהאוזן, הפכה למקום לגילוח וחיטוי. דוידוביץ הוכנס לצריף ששימש בית חולים, שם גם קיבלו כמויות קטנות של אוכל. "המצב היה גרוע, השארנו מתים בצריף כדי שהגרמנים יחשבו שהם חיים וימשיכו להעביר להם את מנת הלחם והמרק שלהם. בשל מצב בריאותי הגרוע לא יכולתי לרדת ונשארתי לשכב בקומה העליונה. ה'בריאים' יותר עבדו בהעלאת אבנים גדולות במעלה בן מאה מדרגות וביום המחרת היה עליהם להורידן. מי שנפל, התגלגל במורד ונהרג", סיפר דוידוביץ'.
בצהרי היום, 5 במאי 1945, דוידוביץ' הסתכל החוצה למשמע שאון בלתי מוכר, וראה את החיילים האמריקאים המשחררים נכנסים בשערי המחנה. בגיל 15 כשמשקלו 25 ק"ג החל במסע השני, הפעם לפלשתינה אותה העדיף על פני הצעות לאימוץ בארצות הברית ובקנדה.
וגם כאן ציפתה לו הפתעה מרה בזכות הבריטים שהגלו את נוסעי ספינת המעפילים "המעפיל האלמוני" לקפריסין. משם הדרך לשער מכבי חיפה הייתה קצרה ונעימה יותר.
תקומתו היתה אדירה. בני נישא ללאה והקים משפחה לתפארת. בנו, ניר, זכה לייצג את ישראל בנבחרת ובמדי מכבי חיפה על אדמת גרמניה בליגת האלופות. בנימין דוידוביץ' נפטר בביתו בחיפה ביוני 2024 כשהוא בן 94.
יהי זכרו ברוך
