בין אם מכבי חיפה תזכה בתואר האליפות בין אם לאו, ניצחון אחד כבר הצליח מאמנה הצעיר, רוני לוי, לקצור על "אבי האליפויות" , שרף. רוני לוי, בניגוד למתלהם מכפר סבא לעולם לא יעיר לשחקן אם התסרוקת מוצאת חן בעיניו ( הג`ל של ערן לוי), אם שמו של הבן הנולד מזכיר משפחות מפורסמות ( ויטו רוסו), אם רמת האינטליגנציה של כדורגלן כזה או אחר מתאימה למסגרת ( מוחו של יניב קטן). אפילו קשטן, מאמן של ממש, ושניהם מאותו הכפר (סבא) כבר למד לקח מהמקרה של אוסטריץ` שצבע את צערו לבלונד וגורש. ראיתם את לריאה קינגסטון עם תסרוקת הקוצים המיוחדת ? אם הוא שיחק עמה, כנראה שקשטן הפנים שלא חשוב הקנקן אלא מה שיש בו. וזה מתאים לשלמה שרף. תמיד הוא מסופר למשעי, מגולח, לבוש אסטתי אבל מתאים לכדורגל המודרני כמו שליהודי מתאימה קדחת ( השאלה מאידיש). ראיתם את ההתנפלות שלו על רוני לוי ש"העז" לשלב את מיכאל זנדברג ואבישי ז`אנו בסיום המשחק בפתח תקווה, כדי שיקבלו את הפרמיה שלהם. לרוע מזלו של ואליד באדיר, נמנע ממנו הדבר בגלל שארבע דקות הכדור מאן לצאת מתחומי המגרש. אם לא יצא לכם, גשו לקרקס המופיע בימים אלה ברחבי המדינה ותשאלו אם לא נמלט להם איזה קומיקאי. שיעשו ספירת מלאי.
מאז אמצע שנות השישים, שרף לא מצליח להפתיע אותי. אז, ככדורגלן בינוני, כשהייתי נער וביקרתי אצל משפחתי בכפר סבא, הוא נחשף כשנסע ברחובות העיר עם רמקול ועודד להצביע עבור מפלגה חדשה (רפ"י) בראשות דוד בן-גוריון ושמעון פרס. באותם זמנים, האנשים היחידים שהסתובבו עם רמקול היו מוכרי הקרח, הנפט והירקות. שרף הגיע לכדורגל. לא תמיד המקצוע מותאם. גם אמא שלי רצתה שאהיה עורך דין או רופא. אז רצתה. היום, כשאני מסתכל על שרף ( ולמזלי יוצא לי פעם בשבועיים כי את מכבי חיפה צריך לראות במגרש ולא באקווריום), אני מעריץ יותר ויותר את השחקנים ששיחקו תחת שרביטו. הוא לא למד מהם כלום. לא את הצניעות של אבי רן ז"ל, לא את החוכמה של ציון מרילי, לא את הערמומיות של ברוך ממן, לא את העדינות של משה סלקטר ולא את השקט הנפשי של רוני רוזנטל. שלא לדבר בזמנים מאוחרים יותר, את השובבות של איל ברקוביץ וחכמת החיים של ראובן עטר. לרוני לוי יש את כל אותן התכונות, ולא במקרה. בניגוד לשרף שהיה שחקן ותו לא, רוני שיחק ברמות הגבוהות ביותר של הכדורגל הישראלי. והוא גם היה שותף לעונה הכי גדולה של מועדון ישראלי בכל הזמנים. הקבוצה של 1994 יושבת לשרף חזק על העצבים. אם את האליפות השלישית של חיפה עוד יכול היה ל" סבול" עד גבול מסוים, וברגע שחצה אותו, המאמן דאז, אמציה לבקוביץ כינה אותו בתקשורת "העגלון מכפר סבא", את התואר החמישי הוא ממש לא אהב. בבת אחת "נמחקה" לו תקופה שלמה. מוכרחים להודות, מעט קשה למאמן שכל חייו היה כלוא ביבשת האסיאתית. בדרך כלל, מאמני עבר מצטיינים, מסיימים עבודתם במקום עבודה ולא יורקים לצלחת ממנה שתו. כך נהגו יעקב גרונדמן, יצחק שניאור, אליעזר שפיגל, אמציה לבקוביץ, עמנואל שפר ורבים אחרים וטובים. זאת דרכו של העולם. משום מה, ואיש לא נתן לו הרגשה כזאת, שרף ממשיך לזנב במכבי חיפה. ברור שהיה לו טוב כאן אצלנו. אלמלא מכבי חיפה הוא היה מגיע לאמן את נבחרת ישראל ? מכסימום את נבחרת מיקרונזיה, בתנאי ששמעון שנהר ( מאמן מצוין ויסודי, בלי הרבה רעש וצילצולים) היה מסכים לוותר. מישהו זוכר את המשחק הראשון של שרף בנבחרת ? אל תתאמצו. 1:1 מול איי פארו !! כדי לא להכביר במילים ולמען לא לגרום לרוני לוי עגמת נפש בעצם ההשוואה, ראוי להתמקד בשני אירועים שקרו באם המושבות בשבת האחרונה. שלמה שרף היה שותף עקיף. הראשון, התקרית המילולית בין עידן טל לאריק בנאדו שכובתה עוד לפני שהגצים נדלקו. זה הזכיר לי תקרית חמורה הרבה יותר. ב- 6 ביוני 1984 נפגשו מכבי חיפה, האלופה הטריה והפועל לוד, מחזיקת הגביע שמעולם לא זכתה בו, במגרש מכבי יפו. יחסית למועד המשחק, בתחילת הקיץ התקבצו ובאו 2000 צופים ומה הם ראו ? את מכבי חיפה מוליכה 0:1 ובהמשך מתפרקת 4:1 וזה לא הכל. כי בדקה ה- 55 נולדה תקרית בין המגן השמאלי של חיפה, יחזקאל שירי לחברו, הבלם רפי אוסמו והראשון הלם בו. השופט יצחק בן-יצחק נותר המום אבל כרטיס אדום נשלף. למזלם של המשתתפים, האירוע לא הונצח במצלמות הטלוויזיה מסיבה אחת פשוטה: עדיין לא צילמו משחקי ליגה ואחרים. "גביע אלוף האלופים" נסע ללוד, חיפה נותרה עם הביזיון.
מקרה שני, ואני חוזר לשרף. ב- 4 ביוני 1991 נערך גמר גביע המדינה בין מכבי חיפה להפועל פתח תקווה. לא קל לשכוח אותו, הרבה בגלל ההשתוללות של אברהם גרנט ( מאמן פ"ת) שהורה לקבוצתו לרדת מהמגרש אחרי שגיא גת, מגן מלבסי הורחק כבר בדקה השניה, אחרי ניסיון גס לחסל את איל ברקוביץ. כשהמשחק כבר היה גמור (1:3 לחיפה) ביקש שלמה שרף, הוא ולא אחר, לערוך חילוף דקה לסיום. שתי מטרות היו לרצון הלגיטימי ( לא הכל רע אצל שרף) להכניס את יניב כהן במקומו של איתי מרדכי. כבוד- כדי שייטול חלק, ולו מזערי במשחק ההיסטורי ( חיפה זכתה עד אז רק בגביע אחד, שלושים שנה לפני כן) וגם שיקבל ...פרמיה. לכאורה, מעשה הומני של מאמן בעל לב. אז הוא לא חשב כמו בשבת, שההנהלה תצטרך לשלם עוד כסף עבור דקת משחק. התנהג כמו גדול. ואז שוב סטירת לחי. איתי מרדכי לא רצה לצאת מהמגרש וברח למרכז ! מדינה שלמה חזתה ב"הצגה הגדולה" ועד ששרף התעשת, המשחק הסתיים. אתם מתארים לעצמכם שרוני לוי היה מבקש להחליף שחקנים ואלה היו "בורחים" לו ? זה יכול לקרות, אם בכלל, רק למאמן שהמשמעת אצלו מתחילה ומסתיימת בהכרזות. המחוות האלה של המאמנים נעשות מדי משחק. בניגוד לשרף שקיבל " כסף בטוח" גם כאשר לא הביא תוצאות במכבי חיפה ובנבחרת ישראל, והיום משלמים לו ללא קשר לכמות השטויות שהוא פולט, אצל שחקנים מרכיב הפרמיות הוא חשוב ביותר. שרף, כמו רבים מעמיתיו, נהג בדרך דומה עשרות פעמים ואיש לא התלונן. פתאום היום כל מה שקשור למכבי חיפה מפריע לו. אולי שמישהו יתנדב וילחש לו:" חביבי, אתה בן 62 וילדים שומעים אותך. סייג לחוכמה שתיקה". אולי נקבל בשידור חוזר את התמונה של הילד שצעק מתוך ההמון: המלך הוא עירום, וגם הפעם הילד צודק. בדרך כלל, מאמנים צעירים מנסים ללמוד מהמבוגרים יותר. מה רוני לוי צריך ללמוד משלמה שרף ? לדבר עברית נכונה ( קשה לספור את ה"שתיים" לעומת ה"שניים"), להשאיר מכשיר סלולרי פתוח בשידור חי כאשר בן תרבות סוגר אותו לפני כניסה למופע כלשהו, ומה לעשות שכדורגל עדיין נחשב למופע תרבות, גם כאשר פרשניו אסייאתים ואנו מביטים בצימאון לאירופה. או אולי לא להתחשב בשחקנים שיכולים להרוויח את הפרמיה שלהם. שרף אפילו היה מוכן לבשר לעם היושב בציון ש" רוני לוי יקבל מנה אחת אפיים משחר בגלל הכנסת שחקנים בסיום כי זה עולה לו אלפי דולרים". אפילו מנכ"ל מכבי חיפה, איתמר צ`יזי`ק, שלא שמע את ההברקה הזאת, למרות שנאמרה ברצינות ולא באווירה פורימית, חייך ואישר ש" לא דובים ולא יער. רק שיקול הדעת של המאמן קובעת". ההתנהלות הפומבית של רוני לוי ראויה לשבחים. לעולם הוא לא יעליב שחקנים, לא בפניהם ולא ליד חבריהם, לא תשמעו אותו מנסה לדכא את חדוות המשחק של חניכיו, גם אם הוא לא משחק מולם שש-בש, וגם זה לא חריג. מעט השערות שנותרו על ראשי, סומרות רק למראה המחשבה מה היה קורה בעבר אחרי הפסד ליגה, כמו שחיפה ספגה מול מכבי נתניה. ממצאים בשטח נשארו: שרף מאשים את השחקנים בחוסר התייחסות, בזלזול ובהדלפות מכוונות ואלה כלל ועיקר אינם מתייחסים אליו.
מה קרה הפעם ? אבישי ז`אנו ופאולו מרקוס אלבס נענו לאתגר של "ערוץ הקבוצות" והתחפשו לשתי דמויות שקספיריות כולל תלבושות אמת. למות מצחוק כששומעים את הברזילאי מנסה להגות משפט בעברית. את ז`אנו ורוסו כבר מכירים כצוות ההווי של הקבוצה, אלבס משלים את השלישייה ונראה שהעסק מוצא חן בעיניו. לי לא יצא לאתר במכבי חיפה, לא בשנות השמונים או התשעים, חבורת שחקנים כל כך עליזה שמבינה שכדורגל הוא לא רק 90 דקות על המגרש או עבודה קשה באימונים. אחרי הפסד כולם היו מכונסים וחמורי סבר לאורך כל השבוע. השינוי המשמעותי ביותר קשור להתנהגות השחקנים ולאווירה במועדון, מאז שיעקב שחר נטל אותו תחת חסותו. כן כדורגל, וחובה כדורגל אטרקטיבי, כפי שנשיא דורש לראות, אבל גם המון עבודה עם הקהילה שהיא היסוד להערצה הגדולה. לא במקרה חקר ומצא פרופסור מבאר שבע שמספר אוהדי מכבי חיפה מתקרב ל- 800 אלף, בשלוש מאות אלף יותר מהבאה אחריה. את המטרות האלה לא משיגים מפטפטת חסרת מעצורים מאולפני טלוויזיה. זאת עבודה יומיומית הדומה לחריצות הנמלים. בניגוד לשרף הבומבסטי, לרוני לוי לא חסרות כותרות וראיונות. לעולם לא יעז לפגוע פיסית בעיתונאי ( שרף עשה זאת לכתב מעריב בחיפה), לא ינהל קרבות רחוב עם שחקניו ובקיצור ולעניין, למרות ששלמה שרף טוען שהמאמנים היום פחות טובים מאלה בעבר, אני לא זוכר אותו בגיל 37 רץ עם קבוצה לאליפות. בפרט כשהמאמן עלה לראשונה מהנוער.אגב, קיימת סכנה גדולה שליד שרף גדל "עשב בר" בדמותו של רן בן-שמעון, פעם דמוי בלם והיום פרשן בערוץ בתשלום. אם הוא נמצא עדיין תחת הסחרחורת שגרם לו יוסי בניון לפני ארבע שנים, כשעקף אותו כמו היה קונוס באימון, ייסלח לו, אבל חוששני שרן מנסה להתחכם על חשבון שחקני מכבי חיפה. ברגע שפלט משפט בשידור האחרון " כנראה שיניב קטן מצטיין בגלל ההערות של שלמה שרף" הוא מיד מקוטלג בין אלה שיורדים לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. ומבן-שמעון מחזיקים כפרשן ברמה.
