הניצחון הגדול ביותר, עוד לפני שריקת הפתיחה של אלי חכמון, שסוף-סוף הבינו בארץ שהתמודדות בין שחקן עבר (במקרה הזה ראובן עטר, מאמן מכבי נתניה) לקבוצת העבר שלו אותה הוביל לחמש אליפויות ושני גביעים (מכבי חיפה) אינה מצליחה להרטיט ולגנוב את הכותרות. עניין של בגרות מצד האוהדים שרובם מפנימים שנקודות צריך לקחת בכל מקרה. בכלל, העונה הנוכחית היא עונת שיא, חסרת תקדים, שבה לא פחות מרבע משחקני מכבי חיפה לשעבר, מאמנים בליגת העל. כמובן אלישע לוי, ראובן עטר, ניר קלינגר ואלי כהן. אם תרצו להוסיף את עוזרי המאמנים לשעבר, אלי גוטמן וסלובודאן דראפיץ', מותר למען השעשוע.
אלא שפיקנטריה כבר מזמן אינה גורפת נקודות ומכבי חיפה, עטורת ניצחונות החוץ והיחידה שלא נוצחה בשמונת המשחקים שעברה, ניצבת כרגע בפתחה של תקופה שכל קבוצה ביתית חזקה ממתינה לה בכליון עיניים. זוכרים את שיבוץ המשחקים בארבעת המחזורים הראשונים ? מכבי תל-אביב (חוץ), מכבי פתח תקווה (בית), הפועל באר-שבע ובני יהודה (חוץ). רבים ספקו כפיים, הספידו את חיפה שעסקה בשיקום הקבוצה, בעיקר הגנתה שאיבדה שוער (דוידוביץ נפצע) וצמד בלמיה שהעדיפו קריירה באירופה ולא באסיה ולא האמינו שמאותם משחקים קשים, הירוקים יחזרו בשלים עם שבע נקודות. כעת הגלגל מתהפך. את כל המשחקים הללו, חיפה תארח ואם הניצחון הביתי על הפועל עכו (1:3) החזיר את הביטחון בביתיות, אחרי ארבעה משחקים בלעדיו, מצפה לנו חודש ינואר "חם".
אלישע לוי, אחרי הניצחון בקריית-שמונה, התבטא שהישגי קבוצתו אינם משתקפים טוב יותר בתקשורת ושכח רק דבר אחד: חיפה כבר נחשבת לקבוצה אירופית לגיטימית בשעה שאלה המסקרים אותה נמצאים עמוק-עמוק באסיה ולא בסין המתקדמת. לכן, וסביר להניח שהתופעה לא תשתנה בזמן הקרוב, מכבי חיפה תצטרך להמשיך ולנצח כדי להשיג את מטרותיה האירופאיות. מבחינתה, וכך סבורים כמעט רוב שחקניה, הכלבים נובחים והשיירה עוברת. וכדי שתעבור, שחקני חיפה צריכים לנצח בראש וראשונה את מכבי נתניה. על פניו, ההרכב של ראובן עטר אלמוני ובלתי מוכר, השנה עדיין לא הוכיח ניסים ונפלאות, אבל את זה גם אמרו על הפועל עכו והפועל פתח-תקווה שעשו חיים קשים לחיפה שבקושי רב ניצחה אותם. לא כדאי גם לקשור בין המשחק שנערך כאן לפני שנתיים וחצי, כשנתניה ניצחה 2:3 לבין המשחק בשבת. בחיפה נותרו רוב השחקנים, בנתניה כמעט ואף אחד. גם היא עוברת מהפכה, אך בניגוד לחיפה אילוצים אחרים מכתיבים את דרכה.
בגלל אופי המשחק הנראה כרגע לעין, כאשר נתניה לא תעז להסתכן במשחק הרפתקני כאשר לרשותה אין הגנה יציבה, טוב עושה אלישע לוי כשהוא מקרין מדי פעם קטעים נבחרים ממשחקי קבוצות עילית נוסח ברצלונה, ובהם הוא מנסה להעביר לשחקניו את המסר שבכל מצב, ישנן דרכים להתגבר על הגנות מתוגברות, גם כאשר ליונל מסי לא משחק בליגה שלנו. וזאת הבעיה ה"קטנה" של חיפה. ברגע שהיא מאבדת לשנייה את סבלנותה, היא סופגת ואחר כך מתחילה לרדוף אחרי היריבה. וניר דוידוביץ שחגג היום 34 לא רק שאינו אוהב להיות "רודף"- הוא גם לא מסמפט במיוחד את נתניה. מתוך 21 המשחקים מולה, רק בשבעה משחקים שמר על רשת נקיה ובשאר 14 המשחקים ספג 20 שערים, כמעט שער למשחק.
נתניה, לפחות עד היום, אינה מתרגשת במיוחד מקריית-אליעזר. אמנם, הייתה תקופה ארוכה בה לא הצליחה לנצח כאן אבל במאזן הכללי שלה מול בעלת הבית, לזכותה כבר 10 ניצחונות לעומת 28 הפסדים ו-9 תוצאות תיקו ורק מכבי פתח תקווה והפועל תל-אביב (11), הפועל חיפה (13) ומכבי תל-אביב (15) ניצחו יותר ממנה. גם אחת עשרה האליפויות של חיפה מול החמש של נתניה, אימפריה בעברה עם שחקנים מצטיינים, אינן באות לכלל ביטוי במאזן בין שתי הקבוצות מאז קום המדינה. תמיד בליגת העל. לחיפה לקח שנים רבות להפוך את יחסי הכוחות לחיובי, כי עד האליפות הראשונה נתניה נהנתה מיתרון ברור, וכיום, אחרי 108 משחקי ליגה, לחיפה 48 ניצחונות, לנתניה 34 ו-26 מפגשים הסתיימו ללא הכרעה. אם תביטו על הפרש השערים 139:171 לזכות חיפה, תבינו שאין מצב שתראו 0:0. שערים חייבים ליפול, הרבה בגלל שחיפה צריכה אותם לזכייה ב"אליפות החורף". לא תאמינו, בפעם הראשונה שזכתה בה (1958) כמעט והאוהדים יצאו במחולות ברחובות הדר. הקריסה הגיעה בסיום העונה אבל האוהדים התבשמו באליפות לא אליפות ההיא, תקופה ארוכה. כל דור והשריטה שלו.
